אני כאן כבר שבוע

חזרתי לפני קצת יותר משבוע, "נחתתי" או בעצם אולי לא, לא יודע. החלטתי לכתוב עוד פוסט אחד, אחרון כדי לסכם. אשתי אומרת שאני מכור וחייב לכתוב כל הזמן ובגלל ששבוע לא כתבתי אז התעורר הצורך העז להשלים. אתם יודעים מה, אולי, קצת. היה לי כיף גדול לטייל עם המשפחה ואחר כך גם לבד והיה לי לעונג לכתוב גם כשהאינטרנט הלאוס התעמר בי.

אז לפני שאני מתחיל להתרפק על מה היה ואיך היה אני רוצה לומר תודה לכל אחד ואחת מכם שקראו בסבלנות את השטויות שלי. אלו החוויות שלנו ושלי וזה לא מובן מאליו שיש מישהו שעוקב וקורא את החוויות שלנו. זה כל כל לא מובן מאליו שאני לא לא מבין בכלל איך יש לבלוג עד עכשיו קרוב ל 4000 צפיות. אז באמת תודה לכל מי שקרא והשתתף איתנו במסע שלנו ובמסע שלי. ואני מקווה שבקרוב, ממש מקווה וממש בקרוב אנחנו ואני נצא לעוד מסע כדי שיהיה לי מה לכתוב וכמובן לכם לקרוא (האמת העיקר שיהיה טיול).

אז, שבוע אחרי והכל מתחיל ככה לשקוע במקום, ההבנה שאני פה יחד עם החוויות שחוויתי שם. ברוב המקומות שהייתי נהנתי ובחלק גדול מהם מיציתי ישנם עוד מקומות אליהם לא הגעתי מקוצר זמן ומבחירה. אולי לא הכל יצא כמו שתכננתי אבל אני מרוצה ממה שיצא בסופו של דבר. אני חושב שההחלטה לעשות את זה לאט בלי לרוץ ולהספיק אלא להתרווח ולחיות את המקום הרגע האנשים הנופים והאוכל עשתה את הטיול הזה ממוצלח למהנה. לא פעם יצאתי לטייל בחו"ל, ובאחד המקרים אפילו הצטרפתי לקבוצה (רחמנא ליצלן) וההרגשה של ההחמצה לא באה מחוסר הספק של אתרים או מפריימים מפוספסים אלא מחוסר היכולת לחיות את המקום ולהנות והאווירה ומהרוח של המקום. להיות תייר זה להיות אורח לרגע ואני לא מסוגל להיות תייר, אני צריך להיות מקומי, גם אם זה לזמן קצר.

מחר אני חוזר לעבודה, (סוף סוף) וזה נראה כאילו לפני כמה ימים הייתי בעבודה היתה חופשה קצרה של חג כלשהו אחריו היתה שבת והנה סוף השבוע הארוך נגמר ואני חוזר לעבודה מחר. אני מקווה שהם עוד זוכרים איך אני נראה שם כי את כרטיס העובד שלי איבדתי ואין לי דרך להיכנס למשרד, אולי זה לטובה.

ועוד דבר אחד קטן, אומנם הטיול המשפחתי לא היה זול אבל אני ממליץ בחום לכל מי שיכול להרשות לעצמו, לנסות את החוויה הזו. המשפחה הגרעינית עוברת תהליך מדהים, נפלא ובונה של גיבוש. אחרי הטיול אנחנו ובמיוחד הילדים מכירים אחד את השני הרבה יותר טוב, יש סוג של ערבות הדדית בינהם והם שומרים אחד על השני ודואגים כל הזמן אחד לשני. זה היה גם לפני כן אבל זה התעצם בעשרות מונים אחרי. ישנן הרבה מסקנות מהטיול שכנראה נלמד מהם וניישם בטיול הבא למדנו המון ברגליים וכולנו אסירי תודה על ההזדמנות להיות שם ולחוות את החוויות שחווינו. אני חושב שלילדים ולנו נוסף עוד רובד של פתיחות לשונה של קבלה לאחר ובנוסף למדנו להרגיש אחד את השני טוב יותר ולהיות פתוחים אחד עם השני יותר.


ולגביי, אני למדתי לשתוק.

בנגקוק, קניות והביתה

עם ההגעה לבנגקוק יצאתי למסע קניות מה שנקרא שופיג בעיר הגדולה כדי למלא את רשימת הדרישות של הילדים והמשפחה. הילדים שהגיעו הביתה לפני חודש הכינו רשימת קניות לאבא שכוללת את כל הדברים שאבא ואמא אמרו עזבו חבל על הכסף לפני חודש והוסיפו לרשימה עוד רשימה של דברים שהתגלו כמוצלחים עם ההגעה לארץ וקינחו ברשימה של דברים של "אם תמצא אז סבבה", אז התחלתי ב 7 בבוקר בשוק פרטונאם, שוק גדול קרוב, יחסית, למלון והגעתי יחד עם הסוחרים הראשונים שפתחו את הדוכנים והחנויות. לרובם זוהי מכירה ראשונה היום לכן היא חשובה להם מאוד לפתיחה מוצלחת של היום. ואני, מכיר את האמונות הטפלות של החבר'ה, מנצל את השעות הראשונות של השוק כדי לקנות הרבה ובזול. חולצות דריי פיט ב 12 שקלים לחולצה חליפות ספורט לילדים ב 15 שקלים חולצות פולו ממותגות, אוריגינל קופי, ב 10 שקלים שעונים ב 8 שקלים ליחידה ומלא מלא שטויות. משם עליתי על אופנוע מונית (הדרך המהירה היעילה והזולה להתנייד בבנגקוק) ונסעתי לצ'ינה טאון, כאן קניתי צעצועים מוצרי בית ספר של דיספיקבל מי (מיניונים) וכמובן תיק גדול חדש וחסר משקל כדי להכיל את כל הקניות החדשות את תיק הגב שלי ואת הציוד שהיה בו. בצ'ינה טאון יושבים של הסוחרים הסיטונאים והם בדרך כלל אינם מוכרים ליחידים אז "נאלצתי" לרכוש בכל חנות בין 3 ל 7 מוצרים כדי לקבל הנחת סוחר. זה עבד טוב להם וגם לי זה עבד נהדר.

תפסתי טוקטוק למלון הנחתי את השלל ויצאתי לקניון פאנטיפ פלאזה, קניון האלקטרוניקה הגדול בבנגקוק כדי קצת להנות. טיילתי בין חנויות המצלמות והטלפונים הסלולריים ביקרתי בכל חנויות האביזרים וישבתי לקשקש עם צלם תאי על כוס בירה בקומת המסעדות. חזרתי למלון למנוחה והתעדכנתי עם הבית בוואטסאפ מה יש מה חסר מה להביא עוד ומה לוותר. קפצתי לכיכר אינדירה להשלמות ומשם ל MBK כדי להבין מה המחיר לאיפון 5 (מקורי כמובן) אחרי הסבב הזה קיבלתי הוראה לרכישת מכשיר אייפון 5 חזרתי ל MBK לקראת ערב וביצעתי את הרכישה וכיוון שרציתי להתפנק רכשתי גם אחד לי. מעודד מהרכישה החדשה לי חזרתי למלון למנוחה ומקלחת ולא בזבזתי שנייה וירדתי לשעתיים של מסז' תאי בביצוע של "גלינה", תאית ענקית שפרקה לי את עמוד השדרה לחתיכות. יצאתי מהמסז' לארוחת ערב ברחוב, פתאי שרימפס עשיר אליו התגעגעתי בחודש האחרון וכמובן איך אפשר בלי פירות, אז קילו מכל דבר, שיהיה.

עליתי לחדר לשינה כי מחר המלחמה מתחילה שוב ב 7 בדיוק.

למחרת שוב הגעתי לשוק יחד עם הסוחרים הראשונים, מצאתי את דוכן השעונים שמכר לי שעון פגום והחלפתי אותו ומשם סיור השלמות כידי שהרשימה תהיה כולה מסומנת ב DONE. לקראת צהריים סיימתי וחזרתי למלון כדי רק כדי להיבהל מעודף המשקל ולחשב לעצמי כמה אצטרך לשלם על כל הבלאגן הזה. כשסיימתי לבכות על מר גורלי החלטתי שאני יוצא לפאנטיפ כדי לקנות מצלמה, לא סתם מצלמת SLR עם עדשות וחדה מקצועית חדשה עם עם כל השכלולים אלא כזו קומפקטית, קלה פשוטה, זולה כדי שלא אצטרך לסחוב 14 קילו זכוכית על הגב כשאני יוצא לטייל עם המשפחה. אגב, מהחודש שביליתי במחיצת הזכוכיות שלי זה המסכנה העיקרית שקיבלתי החוסר בציוד. יש לי כמעט כל מה שאני צריך, זה לא אומר שזה כל מה שאני רוצה אבל אם מדברים על צורך יש לי את כל מה שאני צריך אבל אין לי מצלמה קטנה וקומפקטית. אז התניידתי לפאנטיפ ורכשתי ניקון קומפקטית חסרת מראה חדשה, והמחיר, כמעט חצי מהמחיר הארץ. שווה.

זהו, נגמרה המלחמה, רכשתי הכל סיימתי את הרשימה וכל מה שנשאר זה להכניס את הכל לתיק ולקוות שזה לא יהיה יותר מ 23 קילו. אז הכנסתי ארזתי עטפתי ועליתי על המשקל ויש לי 27 קילו. אז התחלתי לזרוק, את הג'ל גילוח, שמפו, סבונים מגבת וכל מני שטויות שסחבתי על הגב כמו ג'ל אלכוהול לניקוי ידיים וחצי קילו תרופות ופקל קפה והנה, אני ב 23 קילו, אושר. כל השאר נכנס לתיק הצילום שלי שהפך ל 23 קילו בעצמו והכל בסדר.

נכנסתי להתקלח וחזרתי לרחוב לעוד מסז' קטן אחרון, שעתיים, בקטנה. וארוחת ערב של טעימות מכל הפינוקים המקומיים ועליתי לחדר. לפני שפרשתי לשינה התקשרתי למיסטר טיי נהג המונית הקבוע שלי שהבטיח להתייצב מחר ב 7:30 בכניסה למלון כדי להקפיץ אותי לשדה ופרשתי לשינה טובה לקראת הנסיעה מחר.

06:30 בוקר טוב, מקלחת וירדתי לארוחת בוקר, מרק נודלס עם עוף, שתי פחיות של איס קפה (של נסלה) וחזרתי לחדר. 07:30 מיסטר טי מתייצב בכניסה למלון וכמו שאייפון אוהב לכתוב כל הזמן, אני בדרך!

שתי טיסות חלקות של טורקיש הביאו אותי חזרה לארץ וכאן חיכו לי ובעיקר לתיק שלי הילדים בשדה.

זהו, תם ולא נשלם.

שלושה חודשים של שכרון חושים הגיעו לסיומם. הגעתי לארץ בהרגשה מאוד אמביוולנטית לא מיציתי כלום ומיציתי הכל הייתי נשאר עוד חודש אבל טוב לחזור הביתה. אז באמת, תם ולא נשלם.

צ'יאנג ראי, המקדש הלבן וסיום ראוי לטיול

לפני ההגעה לצ'יאנג ראי, הסים התאי שלי חזר לחיים והשתמשתי בו כדי לעשות שני טלפונים למרכז למטייל כדי לסגור מלון מפנק, עם אמבטיה לשלושת הלילות האחרונים בטיול. תוך כדי הנסיעה הבנתי שיש לי לילה אחד במלון כיוון שהמלון מלא בשני הלילות אחריו. אז סגרתי וכשהגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית בצ'יאנג ראי לקחתי טוקטוק לכיוון המלון. נכנסתי בשערי המלון שכבר היה מיודע בהגעתי החפוזה וקיבלתי חדר על שפת הבריכה. הנחתי את החפצים ונכנסתי לאמבטיה של שעה שבסיומה יצאתי ללובי וביקשתי קצת פרטים על נקודות התיירות במקום כשכל מה שמעניין אותי זה איפה המקדש הלבן, איך מגיעים אליו וכמה זה עולה. ברור זריז הוביל לעובדה שהמקדש מרוחק כ 19 ק"מ מהעיר, מונית הלוך חזור כולל המתנה של שעה עולה 500 בהאט (60 ש"ח בערך). שאלתי את פקיד הקבלה, ראיתי הכניסה קטנועים מה מחיר ההשכרה ליום הוא ענה 150 בהאט, בלי למצמץ או לבקש הנחה לקחתי קטנוע לשלושה ימים ומיד טיפסתי עליו לנסיעה של 19 ק"מ למקדש הלבן.

הדרך אל המקדש קלה ונוחה וכעשרים דקות אחר כך כבר הייתי בכניסה למקדש. הכניסה למקדש היא ללא תשלום אבל בכל מקום מפוזרים פקחים של המקום כדי לשמור על הסדר והכבוד הראוי למקום. המקדש מצוחצח ונקי והם שומרים אותו בצורה הזו בקנאות. נכנסתי פנימה לחצר המקיפה את המקדש וכבר בכניסה המקדש הרגיש לי שונה, ראשים גרוטסקים תלויים בכניסה מקבלים בברכה את הבאים, המקדש שוכן בגיא, עמק בין הרים ולא על ראש ההר כפי שנהוג במקדשים בודהיסטים ובנוסף, כולו בלבן. דפדפתי בספר כדי לקרוא קצת על המקום וההיסטוריה שלו ומתברר שההרגשה לי היתה בדיוק במקום. המקדשים הבודהיסטים הדרך כלל נבנים על ראש הר או גבעה כיוון שמקום נישא מייצג את את גן העדן ולכן מקומם של המקדשים הוא שם. המקדש הזה בשונה לכל המקדשים שבהם ביקרתי שוכן בעמק המייצג, לפי התפיסה הבודהיסטית את הגיהנום והוא משקף בדיוק את זה. הכל חיוור ולבן, ידיים מבצבצות מהאדמה כאילו מבקשות עזרה להימלט מהתופת שומרי סף בדמויות מאיימות שומרות וכאילו רודות בידיים היוצאות מהאדמה ומעל, מעבר לגשר ארוך מעוטר בשני דרקונים, המקדש המפואר כולו בלבן בוהק משובץ בפיסות ניקל וכסף המחזירות את אור השמש. מרשים ושונה מכל מקום אחר בו הייתי במזרח.

אחרי כשעה חצי של התרוצצות והסתובבות סביב הדמוית בתול המקדש ובחצר מיציתי והלכתי לאכול משהו במסעדה מעבר לכביש ומשם חזרתי העירה לחפש את השוק כדי לקנות פירות לשארית השהות שלי. רכשתי קילו מכל פרי בשוק, רמבוטן, דרגון פרוט, לונגקונג, גואיבות, מנגו, מנגוסטין, אננס, מאי תאי ואולי שכחתי משהו אבל הבנתם את הרעיון. הגעתי למלון פרקתי את השקיות וחזרתי לקטנוע לסיבוב בשוק הלילה. כשהגעתי הבנתי שהשוק יפתח בעוד שעה וחצי אז ניצלתי את הזמן בסתם להסתובב ברחובות צ'יאנג ראי. תוך כדי הליכה בלי מטרה מוגדרת ראיתי דוכן חמוד לשייקים והתיישבתי לשייק אננס קוקוס כיוון שכל השולחנות היו תפוסים ביקשתי להצטרף לשולחן בו ישב איש, נראה פלאן, לבד. התיישבתי לידו והוא התחיל שופך את סיפור חייו. מסתבר שהוא אמריקאי שחי כאן בצ'יאנג ראי ולא מסוגל לחזור ולחיות את החיים של המערביים. הוא נוסע לארה"ב שלושה חודשים בשנה עושה מספיק כסף כדי לחיות את שארית השנה בצ'יאנג ראי וכך הוא נוהג ב 12 שנים האחרונות. הפרט הכי חשוב שקיבלתי ממנו שהיום זה יום שישי ומחר, ביום שבת יש בזאר לילה של סופ"ש בו סוגרים את הרחוב הראשי וישנם דוכנים של קניות ואוכל לאורך 4 ק"מ ושווה ללכת. טוב אז יש מה לעשות מחר.

נפרדנו ואני קפצתי לשוק הלילה לעשות סיבוב קטן ולהתענג על האוכל המקומי בדוכנים הקטנים של השוק. אספתי שרימסים ושיפודי סקוויד סרטני חוף ודגיגים מטוגנים וישבתי לאכול בעונג. כשסיימתי עשיתי סיבוב בין הדוכנים המציעים את הג'אנק הרגיל של תאילנד, מפסלונים דרך חולצות ממותגות, אוריגינל קופי, ועד טלפונים סלולריים ולא הצלחתי להביא את עצמי לקנות כלום למרות שהיתה בידי רשימה מפורטת של קניות היישר מהילדים שהספיקו לחזור לארץ, להתחיל להתגעגע לתאילנד והתחרט על כל הדברים שלא קנו כשהיו שם. אחרי שעה בלי קניות פרשתי לחדר למקלחת טובה צלחת פירות מפוארת, בירה צוננת, סרט ב HBO HD וכמובן, שינה טובה במיטת הקינג סייז שלי.

למחרת, קמתי לארוחת בוקר כשאני יודע שאי צריך לעזוב את מלון עד השעה 12 אז ארזתי ויצאתי לארוחת בוקר כשהגעתי לקבלה ביקשתי לדעת אם עדיין המלון התפוסה מלאה ליומיים הקרובים או שהיה ביטול ובכל זאת אני יכול להשאר, ממש לא היה לי כוח ורצון ללכת לחפש מלון אחר. פקיד הקבלה אמר שהוא יבדוק ובינתיים הלכתי לאכול ארוחת בוקר. הבופה העשיר התחיל בצד אחד של החדר אוכל והמשיך עד הקצה השני של החדר, עמוס בכל מה שתאילנד יודעת להציע ואני, קפה, שני צנימים חמאה ריבה ופירות, זהו.
יצאתי מחדר האוכל וחזרתי לפקיד הקבלה שבישר לי חגיגית, יש לך חדר לעוד שני לילות וביקש תשלום מראש. אין בעיה שילמתי והלכתי לחדר לפרוק את מה שארזתי.

קראתי קצת על המקומות מסביב וגיליתי שיש מפל מפואר ממש בקרבת מקום, 30 ק"מ מהעיר. הנעתי את הטוסטוס ורכבתי לכיוון כשהגעתי מצאתי את הג'יפים של טאנה דרעק חונים שם ומלא ישראלים סביבם. הבנתי שבמפל הזה כבר הייתי לפני חודש, אולי טיפה יותר, התבעסתי קצת על הדרך שעשיתי אבל לא נורא לפחות עצרתי לקשקש עם כמה מהישראלים. סיפרתי להם על המקדש הלבן ולא הבנתי למה טאנה לא לוקחים לשם הרי זה רבע שעה נסיעה. והם קראו לאחראי הטיול, בחור תאי שקורא לעצמו ניקון, ושאלו. מסתבר שלנו הישראלים יצא שם רע גם במקדש הלבן ומנהלי האתר המקדש הלבן אסרו על טיולי טאנה לעצור ולהכנס למקדש בגלל ההתנהגות של הישראלים. חבל.

עליתי חזרה לקטנוע ונסעתי חזרה לכיוון העיר. בדרך עצרתי בכמה כפרים חקלאיים מגדלי אורז ועצרתי לנוח בפארק רחב ידיים שבאמצעו פסל דרקון ענק. פרשתי מגבת הנחתי את התיק ורבצתי להנאתי מביט בעוברים ושבים מצטלמים על רקע הדרקון המוזהב. המשכתי בנסיעה ועצרתי בבית קפה קטן על שפת אגם שהגיש קפה ועוגות מערביים, נהנתי מהבריזה הנעימה ומהקפה, העוגה לא היתה משהו.

הגעתי בסופו של דבר למלון למנוחת צהריים לקראת שוק הלילה שאמור להתחיל בעוד שעתיים ולפי האמריקאי שונא האמריקאיים שפגשתי, חייב להיות שם לראות. אחרי מנוחה של שלוש שעות בערך ועוד אמבטית קצף של שעה נסעתי לשוק ובאמת, האיש צדק, מאות דוכנים מסודרים משני צידי השדרה המרכזית ובמרכז שוק אוכל ענק. השוק פונה למקומיים ולא לתיירים כך שהסחורה בשוק מתחילה מקומפרסורים וכלים חקלאיים ועד טישרטים ארנקים וטלפונים ממש מוכרים שם הכל. טיילתי בין הדוכנים כשעתיים אולי טיפה יותר ולא הצלחתי לקנות כלום, ממש התאמצתי ועדיין לא קניתי כלום. קפצתי לשוק אוכל וסעדתי עם כמה תאילנדים סביב שולחן נמוך על מחצלת רחבת ידיים והתקפלתי חזרה לחדר.

את הלילה העברתי ב HBO HD, השלמתי את כל החסכים מחודש של אין טלוויזיה בלאוס וקמתי מאוחר לעוד יום של כלום, פשוט העברתי את היום (ללא מצלמה) בין השווקים והמקדשים בעיר.

נסעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית וסגרתי לעצמי את הנסיעה לבנגקוק, אוטובוס לילה ווי איי פי שיוצא ב 7 בערב מציאנג ראי ומגיע לבנגקוק ב 6 בבוקר. וחזרתי לחדר לעוד ערב של בריכה פירות בירה קרה וטלוויזיה.

למחרת, אריזה מגושמת, פריקה ואריזה מחדש (מגושם לא פחות מהראשונה) וארוחת בוקר. לפני שפיניתי את החדר קפצתי למספרה להסתפר כדי שאראה כמו בן אדם כשאני חוזר לארץ על הדרך עשיתי גם פדיקור כי המצב היה... חזרתי לחדר למקלחת וב 13 פיניתי את החדר. את השעות עד ל 7 בערב, זמן יציאת האוטובוס לבנגקוק העברתי בקריאה פירות מסז תאילנדי טוב וסתם רביצה.

כשהגיעה השעה תפסתי טוקטוק לתחנת האוטובוסים המרכזית ותפסתי את האוטובוס דרומה לבנגקוק. האוטובוס ממש נוח וכיפי, כמו מחלקה ראשונה במטוס, הכיסאות גדולים ומרווחים שיורדים למצב שכיבה מלא ואפילו יש הדום לרגליים בים הנוסעים מסתובבת דיילת שמחלקת מים מיצים קלים חטיפים כריות ושמיכות ואפילו מגבונים לחים להתרעננות, ממש VIP. את רוב הנסיעה העברתי בשינה טובה והתעוררתי ממש עם ההגעה לבנגקוק ב 6 בבוקר. תפסתי מונית למלון, איסטין מקאסאן שסגרתי לפני חודש זרקתי את התיקים, בעצם הבל בוי הניח עבורי את התיקים בחדר ובשעה 7 כבר הייתי בשוק פרטונאם עם רשימת הקניות, ממלא מזוודה חדשה.

מלאוס לתאילנד - דוגית שטה

בוקר טוב, יום האחרון בלואנג פראבנג, היום מתחיל המסע חזרה לתאילנד. למה מסע, כי יש לי שלוש אפשרויות להגיע לתאילנד, האחת, טיסה, יקר ומסוכן כי בלאוס טסה חברת התעופה המקומית עם מטוסים עם פרופלורים שלא מתוחזקים משנות ה-70 אני חושב. השנייה, אוטובוס לעיירת הגבול הואסאיי, בים 14 ל 19 שעות של עונג עלכבישים לא סלולים בין הרים וגאיות ובשאיפה שהכביש לא חסום והשלישית, שייט איטי במעלה נהר המיקונג שלוקח יומיים. אז אתם בטח מבינים שהאפשרות האחרונה היא הראשונה שלי בגלל שלאט לאט זו הדרך לעשות דברים כאן. אבל מי שקרא את הפוסט הקודם כבר בטח יודע שהשייט בספינת הפאר שבניתי עליה בוטל אז נאלצתי להסתפק בסירה הציבורית שיוצאת מהמזח בלואנג פראבנג ומגיעה אחרי יומיים להואסאיי, בגבול לאוס תאילנד.

ברבע לשבע התייצבתי בכניסה למלון וחיכיתי להסעה שהתאחרה אבל אחרי טלפון קצר עם הסוכנות התייצב הנהג והסיע אותי למזח השוכן כ 15 ק"מ מהעיר. רובכם מדמיינים מזח על המים אבל כל מה שיש זה 5 במבוקים עבים מצורפים אחד לשני בחבל לא הדוק בין גדת הנהר לסירה. עליתי לסירה ולהפתעתי הסירה הציבורית המתוארת בספר כסירה מיושנת שבה המקומיים עולים עם חזירים ותרנגולות היתה סירה ארוכה וצרה נראית דיי חדשה שבתוכה מסודרים כמו באוטובוס כיסאות זוגיים אחד מאחורי השני בשני טורים. חזירים ותרנגולות, לא היו אבל בקדמת הסירה היה מקום שמיועד לסחורות ושם היו לא מעט שקי אורז ומגוון לא קטן שלסחורה יבשה שהמקומיים הביאו איתם כדי לקחת לכפריהם המרוחקים.

תפסתי מקום בצד של האין שמש, ההנחה היתה שאנחנו מפליגים מערבה אז לשבת בצד ימין של הסירה (שפונה צפונה) יאפשר לי יום שלם של אין שמש בזמן שבצד השני סיכוי טוב שיתבשלו באיטיות כאשר העננים יפזרו והשמש תיחשף. אחרי חצי שעה הסירה התמלאה ויצאנו לדרך, השייט איטי ומנדנד בעדינות, ולאט לאט הרגשתי איך נמנמת הקיץ המצויה נופל עליי ברכות. הוצאתי אוזניות מהתיק חיברתי לטלפון ושקעתי בספק נמנום ספק שינה לצלילי פורטיס, זילבר, דוכין, חנוך, בנאי וחבריהם. כל שעה לערך עצרה הסירה על גדת הנהר באמצע כלום והורידה אחד או יותר מהמקומיים, כנראה לביתו. לאט לאט הסירה החלה מתרוקנת ממקומיים ולקראת סוף יומו הראשון של השייט היו בסירה רק תיירים, פלאנים. מידיי פעם שלפתי מצלמה וצילמתי את הנוף סביב, את הכפרים הקטנים על גדת הנהר שנראה שאינם מחוברים לכלום, סביבם ג'ונגל מטורף ונראה שדרך הגישה היחידה אל הכפרים היא דרך הנהר. אחרי כמה צילומים חזרתי לנמנם וכך מחזור חדש של פורטיס זילבר דוכין ושות' התחיל שוב. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש רעב אז קפצתי לקצה הסירה שם יש קיוסק קטן שמציע שתייה קלה, בירה, קפה, חטיפים ומנות חמות של נודלס. לקחתי מנה של נודלס ובירה לאו (המשובחת) וישבתי על חרטום הסירה כדי להתענג על ארוחת הצהריים כמעט בטבע.
לקראת השעה 18:00 השמש החלה שוקעת והתחלתי להפנים שכיוון שלא שטים בלילה אז אנחנו אמורים להגיע לפאקבאנג ממש בקרוב. ובאמת אחרי כרבע שעה עגנו בפאקבאנג שם על החוף חיכו לנו, לפאלנים, עשרות נערים ונערות עם דפים מודפסים של הגסטהאוסים בעיירה. אחד הנערים לקח אותי לראות את הגסטהוס של משפחתו וכשהגעתי ונכנסתי לחדר ריח חריף של עובש וסתם סירחון יצא מהחדר, אמרתי תודה והתחלתי לצאת כשאביו הפציר בי ואמר, עזוב זה ללילה אחד לא צריך לעשות סיפור. חייכתי ויצאתי, מייד קפצה עליי נערה שלקחה אותי 50 מטר משם לגסטהואס מסריח אחר הבנתי שהכל כאן פחות או יותר אותו דבר. הורדתי את התיק פתחתי את הספר כדי לקבל אולי טיפ, אולי יש פה משהו סביר. הספר דיכא אותי עוד יתר בתאורים גראפיים של החדרים בעיירה. ירדתי חזרה לכוון המזח כשמהצד השני על קצה הגבעה ראיתי בונגלוסים מעץ, שנראים טוב. עליתי לקצה הגבעה והגעתי לקבלה שם ישב בחור הודי העונה שלם סאלים שאלתי לחדרים פנויים ומחיר הוא אמר אתה לא רוצה לראות את החדר לפני המחיר אמרתי שכדאי שאשמע את המחיר קודם כי אם זה יקר מידיי אין טעם שאטריח את עצמי לראות את החדר. מסתבר שזה עבד, 8 דולר לבונגלוס הצופה לנהר, נקי להפליא עם מים חמים, מאוורר תקרה ומזגן, לקחתי. מקלחת קצרה ויצאתי לחפש משהו לאכול. כשחזרתי מהאוכל גיליתי שיש הפסקת חשמל בכפר והיא נמשכה כשעה עד שהחשמל לאט לאט, וולט אחרי וולט חזר.
נכנסתי לישון כי מחר יש את הפרק השני של השייט מפאקבנג להואסאיי.

בוקר טוב רבע לשבע, מקלחת טובה ויצאתי לתור אחר ארוחת בוקר, שתי דקות אחר כך כבר ישבתי לאכול מרק נודל עם עוף. חזרתי לחדר אספתי את החפצים שלי וירדתי למזח לתפוס את הסירה להואסאיי. התיישבתי בסירה שנראתה אפילו חדישה יותר מזו של אתמול, פה הכסאות היו מסודרים זוגות זוגות אחד מול השני וביניהם שולחן, ממש כמו ברכבת, מרווח ונחמד. כל הפלאנים שהיו אתמול על הסירה הופיעו היום לסירת ההמשך ויחד איתנו היו מספר קטן של מקומיים. התחלנו לשוט וכל מה שעשיתי אתמול בשייט עשיתי גם היום עם דגש לנמנום, מוסיקה וסתם בהייה בנוף שמסביב. לקראת השעה 11 בצהריים נתקענו, והנהג הלך לתקן את המנוע. ב 11:30 המשכנו לנוע וב 14 נתקענו שוב. לקראת השעה שש בערב הגענו להואסאיי ירדתי למהסירה ישר לגסטהואס על שפת הנהר, לקחתי חדר פינתי עם נוף פנורמי מזגן מים חמים נקי ונעים ב 8 דולר. מקלחת קצרה ויצאתי לאכול. בדרך חזרה נפל לי האסימון שזה היום האחרון בלאוס אז קניתי לאו לאו (שיכר אורז) לפני שאני נפרד מהמדינה הנהדרת הזו.

ניסיתי לברר איך אני חוצה את הגבול ואיך מהגבול אני מגיע לציאנג ראי ולא ממש הצלחתי אז החלטתי לקום ממש מוקדם עוד לפני שפותחים את מעבר הגבול כידי לעבור לפני שהוואנים בצד השני יוצאים, כך אולי אוכל לתפוס אחד לכיוון. קמתי מוקדם ובשבע וחצי כבר עשיתי צק אוט, בעלי הגסטהואס החביבים הקפיצו אותי על הקטנוע הפרטי שלהם (ללא תשלום) למעבר הגבול ושם סגרתי את הנסיעה לצ'יאנג ראי. צק אוט מלאוס, 40 באט סירה לחצות את הנהר, צק אין לתאילנד ואחרי חצי שעה אני בצד התאילנדי שותה שייק מנגו ואוכל ארוחת בוקר מחכה לוואן שיצא ב 10:30.

כעשר דקות לפני הזמן בא אליי הנהג וביקש שאעלה לרכב, יוצאים. שעתיים אחרי, אני במסוף אוטובוסים 2 בציאנג ראי לשאריות של טיול.

לואנג פרבאנג, נזירים והזמן שקפא

את הבוקר האחרון בוואנג וויאנג התחלתי מוקדם, עוד פעם אחת לשבת ולצפות בעננים המתפוגגים מעל ההרים שמעבר לנהר, פעם אחרונה לטיול. אין לי ספק שאני עוד אחזור לכאן השאלה היא אם לאוס תשאר כאן או בפעם הבאה שאגיע אני אמצא את תאילנד במקום או גרוע יותר, קמבודיה.

החלטתי להתפנק הבוקר על כוס קפה הוצאתי מהתיק את הקפה השחור של עלית ועליתי למסעדה כדי למזוג מים חמים בכוס קטנה או קצת מים חמים בספל גדול לא משנה העיקר קפה.

אני יושב לבד במסעדה התיירים עגולי העניים וארוכי האף עוד לא התעוררו עובדה שהפכה אותי לגימיק של המסעדה בשעת בוקר כל כך מוקדמת. 

ראשונה נגשה אליי המלצרית והחלה לדבר על חייה בכפר החקלאים 40 קמ ממעלה אבק (ווייאנטיאן עיר הבירה, למי שלא קרא את הפוסט) איך שהיא עזבה את החיים בכפר ועברה לעיר הגדולה שם למדה אנגלית והחיים גלגלו אותה לכאן, לוואנג וויאנג כי יותר קטן פה. אחר כך הצטרפ/ה אליה עוד מלצר/ית, לידיי בוי סוג 7 בגימטריה שביקש שאחוש כמה ישבנו מוצק, צחקתי ואמרתי שהמלצרית השנייה תיגע והיא כבר תגיד לי, אני סומך עליה. אחרי דקות כל צוות המסעדה ישב סביבי אבל הם דיברו בינהם בלאית וכדי שיהיה לי קצת שקט עברתי לשולחן אחר והם, המשיכו לקשקש.

עברתי למרפסת ולמטה יכולתי לראות בבירור את החדר הישן שלי כאשר רצפת האי מוצפת במטר, אולי טיפה יותר של מים והמשפחה שמנהלת את המסעדה עסוקה בלפנות מים מתוך חדרי המשפחה ומטבח המסעדה. הנהר פשוט זורם דרך האי והמלון.

חזרתי לשבת ולסיים את הקפה וירדתי חזרה לחדר להוציא את הציוד החוצה. עליתי עם הציוד הודתי לבעל המלון  (אלביס בלי פאות לחיים) ואחרי כמה דקות הגיע הפיק אפ שלי לתחנת האוטובוס. זהו, זזים, נוסעים ללואנג פרבאנג. מחכות לי 8 שעות של עונג ובורות על מה שהם קוראים היי וואי 13 (צפון).

עליתי על האוטובוס. הבטיחו אוטובוס VIP, אז קיימו, זה אותו אוטובוס כמו הרגיל רק עם ווילונות כחולים סגולים מזעזעים שיורדים מקצה החלון ממש עד לקצה הראש שלי וגורמים לתחושה שמשהו הולך לי על הראש. הוצאתי סיכת ביטחון מערכת העזרה הראשונה וקיפלתי את הקצה המציק למעלה. עכשיו יש לי אוטובוס רגיל, לשאר יש VIP.

הנסיעה עצמה ללואנג פראבנג ארכה 8 שעות ורבע במהלכן עצרנו פעמיים פעם אחת ל 20 דקות ופעם שנייה ל 5 דקות, פיפי וחזרה. הדרך מפותלת בין הרים וגאיות ובכל פנייה שנייה חיכתה הפתעה בדמות מפולת בוץ או סלעים ובגאיות חיכו בריכות בוץ שהתנקזו מן ההרים בגשמים של היומיים האחרונים. למרות התואר הלקוני משהו של הנסיעה אני חייב לומר שזו אחת הדרכים המבעתות שאי פעם עברתי בהן ויחד עם זאת זו אחת מהדרכים היפות ביותר שראיתי מימיי. מעבר לדרך המשובשת רוב הדרך היא ברום של 700-1400 מטר והנוף נפלא, טבע אדיר מקיף את הדרך משני הצדדים מצוקים וקניונים כפרים ציוריים תלויים בקצוות ההרים נחלים ונהרות ששוצפים וזורמים מחלקים את הנוף לצורות גאומטריות והמפלים, אוי המפלים שפשוט נופים מהשמיים לשום מקום באמצע שום מקום. אנשים סביבי באוטובוס ישנו רוב הדרך וכל מה שעבר לי בראש זה איך הם מסוגלים לישון שכל זה סביבם. לאוס ארץ יפיפיה והטבע כאן חזק מהאדם. אני יודע שזה ישתנה בעוד כמה שנים אבל אני מקווה, תקוות תם, שזה ישאר ממש כך.

הגעתי ללואנג פראבנג, עייף ורצוץ מהנסיעה הארוכה. כל מה שאני רוצה זה מקלחת אבל בדרך למקלחת מחכה עוד עונג קטן לעבור. כיוון שלואנג פראבנג היא אתר מורשת עולמי אז אוטובוסים לא מורשים להכנס לעיר אז התחנה המרכזית מחוץ לעיר וכמו שפיריות שיושבות על ענף ומחכה לטרף כך גם נהגי הטוקטוק חיכו לנו, התיירים בתחנה. דפדפתי מהר בספר הבנתי שהדרך לעיר צריכה לנוע בין חצי דולר לדולר אחד. שאלתי את נהג הטוקטוק כמה? והוא בלי למצמץ בכלל ביקש 30 אלף, כ 3 דולר וחצי. שאר הפלאנג הכול זורמים לטוקטוקים ואני נשארתי בחוץ עם שוויצרי  (מפתיע, לא?) וצרפתי. עשינו שריר לנהג ואמרנו שאנחנו יוצאים החוצה, מחוץ לתחנה לתפוס טוקטוק ברחוב. הוא מיד התקפל ושאל כמה אתם משלמים ענינו 30 אלף ל 3 אנשים, הוא עשה פרצוף התלונן על הדלק היקר חייכתי, והסתובבתי שוב ללכת ואז הגיע ה - אוקיי אוקיי. הנהג הוריד אותי בגסטהואס שמצאתי בספר מבעוד מועד, קסאנג מואנ, גסטהאוס בבעלות משפחה שבעבר, בימי השלטון הצרפתי, הייתה מיוחסת אבל עם עליית הקומוניזם נשלל ממנה הייחוס רכושה הולאם אבל הבית הגדול בסגנון קולוניאלי עם החצר הפנימית הנפלאה ממש במרכז העיר קרוב לכל דבר, נשאר בבעלות המשפחה.

על קיר הכניסה מתנוססות תמונות הסבים והסבתות הדודים והדודות של בסבתא שבבעלותה המלון היום. כל התמונות מסודרות בסדר כרונולוגי הכל מהסבא רבה של האישה בת ה 80 שניצבת מולי היום. שאלתי אותה מה המחיר ללילה לחדר? ושוב כדרכם של המקומיים בלואנג פראבנג שלפה לי מחירון מנוילן ובו כתוב 35$, אבל אני אקבל את החדר ב 25$ אמרתי שאני נשאר 5 לילות אז מגיע איזו הנחה על שהות ממושכת, לא? והמחיר ירד ל 20$ שלפתי את הספר והראתי לגברת ולנכדה כי בספר כתוב 15$ ובסוף סגרנו על 17$. כולי אושר אני עולה לחדר הממוזג שלי ונכנס להתקלח.

אחרי מנוחה קצרה החלטתי שצריך לעשות משהו בקשר לקרקורים הלא מובנים האלו שמגיעים מאזור הבטן. ירדתי לקבלה ושאלתי איפה יש לאכול? הנכד הסביר לי שיש מלא מסעדות שפזורות ממש קרוב למלון. הקשתי ושאלתי, יש שוק אוכל משהוא מקומי וזול? לא מסעדה פאנסי. אז הוא הראה לי במפה את ״רחוב הזרים״ באמת, ככה קוראים לרחוב, פלאנג רוד. בקצה שוק הלילה יש רחוב צר אליו נקבצים כל התיירים בשעות הערב רק כדי לאכול. דוכני סבתות מבשלות דוכני בופה אכול כפי יכולתך דוכני שייקים, ברביקיו, ממתקים, עוגות ועוגיות וכמובן דוכני פירות. בצידה השני של הסמטה הצרה עשרות שולחנות וכסאות ועליהם עשרות תיירים סועדים. עשיתי את הרחוב פעמיים מקצה לקצה רק כדי להבין מה יש כאן ואיך עובדים הדברים. החלטתי הערב, סלט סומטם, חצי עוף ובירה קרה. התחשבתי באחד השולחנות והצטרפתי לשלושה אנשים שכבר ישבו שם, שלושתם מתאילנד. קשקשנו על הטיול של כל אחד מאיתנו תוך כדי לעיסת עוף והזמן פשוט עף. אחרי שעה וחצי כמעט נפרדנו ואני הלכתי לשוק לילה לחוש קצת את המחירים בעיר. אחרי צעידה של 10 מטרים כבר קניתי ראנר לשולחן האוכל, ריקמה עבודת יד ב 5 דולרים. החזקתי את עצמי לא להמשיך ולקנות כי גם ככה אני ארוז רע ועוד התיק זכוכית שלי לא משפר את המצב אז בקושי רב נפרדתי מהשוק וחזרתי לחדר. בדרך עברתי דרך מספר סוכנויות תיירות כדי להבין מה יש לעשות כאן מעבר למה שקראתי בספר.

הגעתי לחדר והכנתי רשימת חובה והיא הסתכמה במפל, טיפוס לפסגת הר בשקיעה וטקס איסוף האוכל של הנזירים מוקדם בבוקר, למרות שיש כאן שני מפלים ובאחד מהם יש אומגה יש מערות מוזיאון שהיה פעם ארמון המלוכה (עד שהקומוניזם הגלה את האצולה) יש כאן 14 מקדשים וביניהם שניים מיוחדים. בנוסף יש כאן מלא קורסים של אילוף פילים או בעצם ללמוד להיות מהות, מפעיל של הפיל. אז להיות מפעיל של פילים לא בא לי כבר נמאס לי לראות פילים שלא נדבר על להתמודד עם החרקים שחיים עליהם. מערות, יופי עוד מערות שיש בהן בודהות, ראיתי 4, נראה לי שראיתי את כולן. מקדשים, ראיתי מלא ובעוד כמה ימים אני הולך לראות את היפה מכולם, לדעתי, המקדש הלבן בצ׳יאנג ראי. אז אחרי שעשיתי חושבים החלטתי לראות את שני המקדשים המעניינים אם יהיה עוד אחד בדרך נעבור גם דרכו, מפל קונג-סאי שהוא הגדול והמרשים מבין בשניים (בשני יש אומגה אבל המפל עצמו קטן) ובנוסף אני חייב לקום לפחות בוקר אחד מוקדם כדי לראות את טור הנזירים בבוקר. 

פרשתי לשינה שעטפה אותי ממש בקלות אחרי היום הזה.

למחרת קמתי ב 08:00 והחלטתי לצאת להתפנק בארוחת בוקר. מצאתי מסעדה צרפתית קטנה שבשמחה הגישה לי ארוחת בוקר עם כל גינוני הטקס ב 5 דולר. התהלכתי ברחוב המרכזי ונהגי הטוקטוק לא מפסיקים להציק, לאן אתה הולך? מה אתה עושה היום? מה אתה עושה מחר? רוצה משהו לעשן? ליידי בום בום? מסג׳? וכל זה בלופ בכל פינת רחוב. החלטתי שאני צריך להתרחק מהעיר ניסיתי לברר עלות של שכירות של אופנוע ליום. כשהבנתי שהמחירים מופקעים (פי 5 ויותר מוואנג וויאנג או ווייאנטיאן) חיפשתי אלטרנטיבה. בכל צומת רחובות שבו שאלו אותי לאן אני הולך, שאלתי את נהגי הטוקטוקים לאן הם הולכים. ומסתבר שזה עובד, כל אחד סיפר לי מתי הוא יוצא ולאן ושאל אם אני רוצה להצטרף. קבעתי ב 11:30 נסיעה לכפר של שבט המונג, העלות, 3 דולר. קפצתי לחדר להביא את התיק ונסענו לכפר. כשעתיים הסתובבתי בין הבתים הקטנים עשויים מעץ בוץ וקש ישבתי עם המקומיים וצילמתי קצת. כשחזרתי לטוקטוק ראיתי שכל שאר האנשים כבר הגיעו ומחכים רק לי. כששאלתי הבנתי שהם מיצו את הכפר אחרי 40-45 דקות ולמעלה משעה הם מחכים לי. אבל אני, מה אכפת לי הטוקטוק-מן נתן לנו שעתיים וחצי חופשיות אז ניצלתי את הזמן.

כשחזרתי לעיר היה מעונן והאוויר פשוט עמד היה נראה שעוד רגע נפתחים השמיים למבול. עליתי לחדר למקלחת וכשיצאתי ראיתי סופת רעמים נפלה על העיר. חיכית שהגשם יפסיק או לפחות יחלש וכעבור כשעה (של צט עם הבית) יצאתי לשוק, לרחוב הזרים. שוב המעבר בשוק היה קשה, קשה מאוד אבל הייתי חזק ולא קניתי כלום. אכלתי ארוחת ערב קטנה, חזה עוף וסטיקי רייס, וחזרתי למלון, צריך לישון מוקדם היום כי מחר צריך לקום ב 6 לטקס של הנזירים.

שתיתי קפה במרפסת והלכתי לישון למחרת קמתי ב 6 התארגנתי בעצלתיים וב 6:30 הערתי את השומר שיפתח לי את חזית בגסטהואס. הוא שאל לאן אתה הולך כל כך מוקדם, עניתי לנזירים הוא הסתכל עליי וחייך, אבל זה נגמר להיום. הוא לא הספיק לסיים את המשפט ופעמון המקדש הסמוך בישר על שעת ארוחת הבוקר, כלומר הם כבר אספו את האוכל וחזרו למקדש כדי לאכול. לא יאומן, פוספס! טוב, תמיד יש מחר, לא?

ניצלתי את ההתחלה המוקדמת של היום כדי ללכת לשוק בוקר לקנות פירות לקנות יוגורט טרי (לא בטוח שהוא מפוסטר) ולצלם קצת. חזרתי למלון הכנתי צלחת פירות טרופיים מפוארת, אחלה ארוחת בוקר, יותר טוב מכל מסעדה צרפתית מפונפנת.

אחרי ארוחת הבוקר שמתי רגליים למעלה ונחתי קצת, החיים הטובים.

אחרי שעתיים יצאתי לתור את העיר ומקדשיה. העיר נראת כאילו הזמן בה נעצר לפני 50 שנה, הבניינים, הרכבים, המדרכות הכל שמור לתפארת באופי הצרפתי קולוניאלי. אפילו אורות הנאון שכל כך אופייניים לעסקים במזרח אין כאן, הכל פשוט, כמו של פעם. הלכתי על הרחוב הראשי עד קצהו שם עומד מקדש rrrrrrr העתיק, השמור והיפה מכל המקדשים בעיר, ובהתאם גם הפופולרי מכולם אבל בלאו סיזן כמו בלאו סיזן, אין תיירים, הייתי שם כמעט לבד. אני מניח שרוב התיירים מתמודדים עם חמרמורת בשעה הזו של היום וממש אהבתי שאף אחד לא מלכלך לי את הפריימים. יצאתי מהמקדש ומקצה הרחוב ועד למלון עברתי בכל המקדשים (ארבע במספר) ואחד מהם עצר אותי אחד הנזירים וביקש לדעת מאיפה אני כשעניתי, ישראל, הוא עיקם פרצוף וניסה להגות את השם שוב שוב, לבסוף החליט, לא מכיר! ניסיתי להסביר לו איפה זה ומסתבר שאת המדינות שהוא מכיר אפשר לספור על יד אחת, אם היו בה שבע אצבעות. הוא ביקש שאשאר איתו קצת כי הוא רוצה לתרגל את האנגלית, הסכמתי ובתנאי שילמד אותי תפילה קצרה בסנסקריט. את החלק שלי ניסיתי למלא, רמז, ללא הצלחה. את החלק שלו גם הוא ניסה למלא, רמז, ללא הצלחה. צחקנו אחד על השני לא מעט ולאט לאט הנזירים הצעירים (פרחי נזירים) החלו להקיף אותנו ולנסות לעזור לי להגות נכון ובמקביל לנסות להגות את המילים הפשוטות באנגלית. במשך כשעתיים ניסינו ללא הצלחה וכשהבנו שכנראה זה אבוד הוא לקח אותי לראות את חדרי המגורים שלהם את המקלחת המשותפת תחת כיפת השמים את המטבח ואת פינת הדחת הכלים (המקלחת). נפרדנו אבל לא לפני שבררתי בדיוק מתי אני צריך לקום מחר כדי לראות את האלמ (טקס איסוף המזון).

חזרתי למלון והתכוננתי לשקיעה ולטיפוס על הר הפוסי, כן טל, ככה קוראים לו רק שה-פ׳ רפוייה. השמש החלה לרדת למערב לאט לאט אבל יחד איתה הגיעו עננים שהחלו להוריד גשם, נעשה חשוך וכנראה ששקיעה סבירה לא תהיה היום, אז ננוח, מה רע. בערב, סביב 20:00 שוב  בנוהל שכמעט הפך רגיל לסמטת הזרים לאכול משהו. בדרך חזרה צדו את עייני טישרטים שבטח הילדים יאהבו אז למרות האובר וויט, קניתי שתיים, לכל אחד (סכום כולל לרכישה 5 דולר). פרשתי לחדר כדי לצ׳וטט עם המשפחה ונפלתי לישון לא לפני שכיוונתי שעון ל 5:00 בבוקר כי אין ברירה, אם רוצים לראות נזירים צריך להתאמץ. 

לא ממש הספקתי לישון אבל קמתי עם השעון התארגנתי ביעף והייתי בחוץ תוך 10 דקות. הפלא ופלא, אני לא לבד, גם השכנים שלי לחדר, הצרפתים השכימו ואבל ניצבו מול דלת הגסטהאוס הנעולה ופשוט חיכו שמשהו יקרה. דפקתי על דלתו של התורן שהתעורר בקושי ופתח לנו את הדרך החוצה. עמדנו ברחוב נבוכים משהו, עדיין חושך, אור ראשון יהיה בעוד דקות ואין כלב בחוץ אפילו לא כלב של נזיר. התייעצנו ביננו איפה מסלול הנזירים עובר וכיוון שמול המלון יש שני מקדשים החלטתי להשאר ולראות מה קורה עם הנזירים שם, הרי גם הם צריכים לאכול. חלפו כמה דקות והנזירים החלו מתאספים לפני המקדש ואז גם הגיעו המקומיים עם סירי האורז כדי לחלק להם. הגברים בעמידה, הנשים בכריעה כאשר כפות הרגליים מופנות לאחור, אף פעם לא לכיוון הנזיר או לכיוון פסל של בודהה. תוף המקדש נשמע פעם אחר פעם בקצב של שלוש מכות בכל פעם, פם, פם פם.... פם פם פם... הנזירים החלו מסתדרים בטור והחלו את דרכם במורד הרחוב. כל מי שמעוניין לתת אוכל פשוט נמצא במסלול הליכתם וזורק לתוך סיר שתלוי על הנזיר את האוכל שהוא הכין. בסיר יש בננות ואורז מאודה וסטיקי רייס ותבשילים ופלפלים ופאפיה ועוגיות והכל שם בפנים, מעורבב. שני המקדשים הסמוכים למלון עברו והחלטתי לשפר עמדות ולעבור לרחוב הראשי שם התברר לי שזו הנקודה העמוסה ביותר אליה מתנקזים כל הנזירים. למזלי רוב התיירים חווים בשעה הזו חמרמורת אז הייתי כמעט לבד שם.

כך במשך שעה הם צעדו ואני צילמתי עד שנשמעו פעמוני ארוחת הבוקר שבישרו לי את סוף הטקס. היה קצר אבל היה נפלא. נשארתי עם טעם של עוד.

חזרתי לחדר למקלחת, קפה ועוגת מנגו שקניתי בערב בסימטה. וככה שקעתי לשעה ולעוד קפה, כן ועוד אחד. בסוף הצלחתי להזיז את עצמי וניגשתי לנהגי הטוקטוקים לשאול לאן הם נוסעים היום. מצאת אחד שנוסע למפלים אמרתי לו סבבה אני רוצה לבוא הוא ביקש 200 אלף קיפ שבסיבוב ראש אחד הפך ל 35 אלף קיפ. קבענו ל 11:30 איסוף מהמלון שלי, תענוג, אני חוזר לסטאלבט לעוד שעה.

בשעה הנקובה התייצב האדון עם מיניוואן ממוזג, עוד יותר טוב. נסענו כשעה עד לכניסה לשמורה, כניסה 20 אלף קיפ לאדם, ועוד שלוש דקות בתוכה עד למפל התמקמתי וצילמתי והרסס של המפל כיסה אותי את המצלמה ובעיקר את העדשה שכוסתה בערפל לבן מהמים. זזתי בהתאם למשטר הרוחות במקום אבל המים השיגו אותי בכל מקום. לבסוף החלטתי שצריך לקחת כמה פריימים ומה לעשות, ננקה ונכסה את העדשה בין פריים לפריים. חצי שעה של מאבק באיתני הטבע אבל יש כמה תמונות וזה העיקר. התחלתי לרדת במורד השביל אל החנייה התחתונה בה חיכה לנו הנהג וממש בכל 10 מטרים היה עוד מפל ועוד מפל ובאחד מהם בו השחייה היתה מותרת היה עץ שפשוט גדל מעל המים וכולם קופצים ממנו למים.

המשכתי עם השביל ואחת הפניות הובילה אותי למכלאה של דובים שחורים שפשוט כואב הלב לראות אותם שם.

המשכתי והגעתי לחנייה, 50 דקות לפני הזמן אז ישבתי לאכול מרק נודל ולשתות שייק אננס רק שכנראה לא היה אננס אז הם הביאו לי שייק בננה, גרבר בננה. אמרתי שאני רוצה אננס ולא בננה אז הם לקחו את השייק הצטערו מעומק הלב והחזירו את אותו דבר. נו טוב, נשתה בננה.

עלינו על הרכב והתחלנו את הדרך חזרה כשאחרי 20 דקות עצר לנו הנהג בכפר קטן שמהווה חלק מפרויקט שימור ושיקום שמשותף ללאוס ולצרפת. עשינו סיבוב קצר בכפר וממש תוך כדי תנועה אני מבין שאני חייב לחזור לכאן. אחרי 15 דקות כבר היינו ברכב בדרך חזרה לעיר. 

כשהגעתי לעיר ראיתי את השמש, היא עמדה בדיוק במקום שממנו כדאי לטפס לראש ההר כדי לצפות בשקיעה. 328 מדרגות ב 35 מעלות חום 85% לחות ואני למעלה מטפטף בבאקטים. השמש החלה לרדת אבל יחד עם הירידה ענן אפור החל מכסה את השמיים ממזרח למערב זה היה ממש מרוץ אם הענן היה מגיע רבע שעה מאוחר יותר זו היתה שקיעה לספר לנכדים אבל כיוון שזה לא קרה אז נוצרו פה ושם בקבוקי אור וזהו. עמדתי לרדת כשחשבתי, יאללה סיבוב אחרון ונרד. הסיבוב האחרון לקח שעה כיוון שענן הגשם התחיל להמטיר וקרני האור שנשברו על הגשם עצרו שתי קשתות נהדרות וכשהן נמוגו, הגיע הגשם. חזרתי לגסטהאוס רטוב כמו דג.

ושוב בנוהל, מקלחת, סמטה, שוק וחזרה גמור מת לגסטהאוס לשינה.

למחרת ניסיתי לקום שוב לצעידת הנזירים אך ללא הצלחה. השעון צלצל אני השתקתי והפכתי צד לעוד שעתיים. כשקמתי אחרי מקלחת וקפה החלטתי שהיום אני חוזר לכפר הקטן של אתמול. יצאתי לרחוב המרכזי לתשאל את הנהגים מי נוסע למפל. היו כמה שהציעו עצמם ואחרי שערכתי מכרז זריז ביניהם אחד מהם זכה במחיר הזול היותר והסכמתי שייקח אותי למפל. אחר כך עדכנתי אותו שהוא לוקח אותי לכפר את שאר הקבוצה למפל וכשהוא חוזר שיאסוף אותי מהכפר. הוא עיקם את הפרצוף ואמר, זה יהיה יותר מידיי זמן בשבילך בכפר. אמרתי לא שלא ידאג רק שלא ישכח לאסוף אותי בחזרה והכל יהיה בסדר.

קפצתי לחדר להביא את התיק בדרך לחדר תפס אותי תייר יפני שהתחיל עם שתי מליון התנצלויות אבל בסופו של דבר הוא סיפר שהוא לומד אומנות והפנים שלי מתאימות לו מאוד והוא רוצה לצייר אותי הוא המשיך להתנצל על זה שהוא מפריע לי. חשבתי, יש לי שעה על היציאה שאלתי אותו, כמה זמן זה לוקח הוא אמר בערך 20 דקות אז אמרתי אין בעיה אבל הבירה עליך. היפני לא היסס לרגע קרא למלצר הזמין לי ולו בירה והחל מצייר. כל העניין ארך כחצי שעה שבסופה נגמרה הבירה והיה ציור. נהדר, צילמתי את הציור כדי שיהיה מזכרת אבל היפני התעקש לתת לי אותו במתנה. הוא הסביר שזה בשביל התרגול והוא לא שומר את הציורים אז עדיף שאני אקח אותו, טוב, אז לקחתי את הציור. האמת שזה לא ממש אני, זה יותר רונלדו עם משקפיים וזיפי זקן אבל לא נורא, כנראה שעבורם כולנו נראים אותו דבר. עליתי לחדר לקחת את התיק וחזרתי לרחוב הראשי, אפילו 5 דקות לפני הזמן. עליתי על הוואן יחד איתי ברכב היו איטלקי פולני שני צרפתים ושלושה סינים (כן זה נשמע כמו התחלה של בדיחה) שנסעו למפל וכל הדרך התגאו במצלמות הריפלקס שלהם והשוויצו בתמונות. הסתכלתי וכמובן כמו כולם חלקתי שבחים לצלמים הנהדרים. אחרי חצי שעה הנהג עוצר ליד הכפר ואני מבקש לרדת הם מסתכלים עליי, לאן? אמרתי שכבר הייתי במפל ואני אשאר בכפר הזה עד שיחזרו. ומה תעשה כאן? אשתה לאו לאו ואצלם כמובן. ירדתי מהוואן ונכנסתי לכפר. נשות הכפר קיבלו אותי בחביבות והזמינו אותי לרכוש מעבודות היד שלהן. סרבתי בנימוס אבל כדי לא לקלקל מההתחלה רכשתי צמיד רקום עבודת יד שכמובן נענד לידי בגאווה. אחרי 10 דקות התחיל לרדת גשם שהתחזק והפך למיני מבול בצהרי היום, חשבתי על האנשים במפל שצהריים יפים הפכו ברגע לשמים שחורים. נשות הכפר הזמינו אותי להסתתר מהגשם במרפסת הבית המקורה וישבתי שם איתן ועם הילדים כשעה תוך לעיסת בננות, פפאיה כל מיני פירות מרים חמוצים ואפוצים (כאלה שמייבשים את הפה) וכמובן הכל בליווי סטיקי רייס (אני רק מקווה שאני לא אשלם על זה בפעם הבאה בשירותים). הילדים שהסתובבו סביבנו כל הזמן הסתכלו עליי כל הזמן נגעו באף ניסו למתוח לי את העיניים וכל הזמן צחקו. כל הזמן הזה לא הוצאתי את המצלמה פשוט הייתי שם לחוות והיה נהדר. 

אחרי כשעה קניתי ספרייט, בקיוסק של אחת הנשים, היה מקרר ישן ובו שתיה רק שבכפר יש חשמל שעתיים ביום והמקרר לא עבד. שתיתי שלוק מהתה ספרייט וסגרתי את הבקבוק וראיתי את אחד הילדים שהסתכל עליי עם הפה פתוח לרווחה. קראתי לו ונתתי לו את הבקבוק תוך רגע כל ילדי הכפר היו סביבי וכל אחד קיבל טעימה מהאושר המתוק הזה. קפצתי לקיוסק שוב והפעם קניתי חטיפי קוקוס מיובש וחילקתי ביניהם, איזה אושר.

טוב צריך גם לצלם אז הוצאתי את המצלמה המצלמה הביאה איתה חשדנות שלא היתה קודם אבל ישבתי בצד פאסיבי לגמרי וכשהחיים חזר למסלולם התחלתי לצלם.

אחרי שעתיים נוספות מיציתי והוואן אמור להגיע עוד חצי שעה אז החלטתי לרדת לפלג הנחל בקצה הכפר לשים רגליים במים קצת. ישבתי שם כ 10 דקות ענוגות והוואן הגיע. עליתי ואז הגיעו השאלות, נו איך היה? מה צילמת? והשאלה שגמרה אותי, אתה לא מפחד להיות לבד בכפר?

השתדלתי לענות על השאלות שכמובן גררו שאלות נוספות ובסופן ביקש אחד האנשים להצטרף אליי לצלם בכפר. אמרתי שמחר אני נוסע לצלם בכפר שנקרא פאק אוו שנחשב כפר דייגים גדול ומפותח ואחר כך בכפר שמייצרים וויסקי אורז כמו שהיו עושים את זה לפני 300 שנה ויותר ושהוא מוזמן להצטרף. הוא יצר קשר בפייסבוק הציע חברות והחליט לוותר. כנראה שזה יותר מידיי לחלק מהאנשים.

הגענו לעיר והוואן עצר ליד שוק הלילה השמש היתה בפוזה המתאימה השמיים נראים כחולים, למרות שזה יכול להשתנות ברגע, יאללה למדרגות להר הפוסי, היום תהיה שקיעה טובה, אני מקווה. מזיע כמו אחרי טריטלון הגעתי למעלה והשמיים עדיין בהירים לא נראה גשם באופק וכנראה הפעם נקבל שקיעה כמו שצריך. ישבתי בפינה על ספסל ממנו נראית השקיעה וחיכיתי השמש ירדה לאט למערב ותוך כדי צחצחתי עדשות כדי להתכונן לארוע המכונן. במהלך עם ההמתנה פיתחתי שיחה עם תייר יפני עם תסרוקת אפרו מצחיקה וקשת בשיער ושני ישראלים שאחד מהם אפילו למד צילום אצל גליץ (במפעל של גליץ) והתחלנו לצלם. היפני התפלא (שצילם בניקון כמובן) מדוע לי השמש יוצאת ככוכב ולו ככדור מרוח ושרוף. אז העברתי סדנת צילום שקיעה (באנגלית) ומשם כולם מצלמים. מאוחר יותר פגשתי את היפני בסמטת הזרים, הוא הצטרף אליי לשולחן וגם ביקש משוב לתמונות. האור דעך ועשיתי סיבוב זריז כדי לתפוס את האודם בשמיים והחלטתי לרדת מההר. תוך רבע שעה כבר הייתי במקלחת ואחרי עוד חצי שעה בשוק לילה מפלס את דרכי לסמטת הזרים. הערב החלטתי לגוון, סלט סומטם, חזה עוף על האש סטיקי רייס ונקניקית בקר חריפה. אכלנו יחד וניסינו לשוחח למרות האנגלית הדלה של היפני הנחמד.

חזרתי לחדר לשינה טובה והחלטתי שכיוון שמחר זה היום האחרון, אני לא אעשה משהו מיוחד, סטאלבט.

קמתי בבוקר, מקלחת טובה ויצאתי לארוחת בוקר. מצאתי מסעדה קטנה לקחתי כריך טונה וקולה, אמא שלי אמרה שזה בגלל שאני מתגעגע לסנדביץ הטוניסאי של הבית אבל לא יודע זה מה שקפץ לי לעין מהתפריט אולי התת הכרה שלי מתגעגע לסנדביצים אני מתגעגע למיטל ולילדים. סעדתי בכיף וחזרתי למלון. בדרך תפס אותי הנהג של אתמול ושאל לאן אתה הולך היום? עניתי, כנראה ששום מקום היום אני אנוח. הוא אמר שכדאי לי לבוא איתו כי הוא לוקח קבוצה למערה והוא ישאיר אותי בכפר בדרך הוא הוסיף ואמר שזה כפר יותר מעניין מזה שראיתי. נו טוב, הלך הסטאלבט. קבענו שעה והתייצבתי כמו חייל טוב 5 דקות לפני הזמן עם התיק, מחכה לכפר טוב. שעה נסיעה שחלקה בשביל עפר כבוש אבל עם מלא בורות והגענו לכפר. הדלת נפתחה אני ירדתי והם המשיכו למערה. בספר כתוב שהמערה משעממת לעין מערבית כי רובנו כבר ראינו בודהות בכל התנוחות בכל הגדלים והמערה עצמה, חסרת ייחוד. התחלתי להסתובב בכפר בשבילי העפר הצרים מכל חצר בקעו קולות של ילדים משחקים, האמהות עסקו בבישול קבוצתי ברחוב והאבות, אלוהים יודע חוץ מגבר אחד לא ראיתי אף גבר בכפר, אולי בעבודה. הכפר התחיל להכיל אותי בעיניים סקרניות וככל שהתקדמתי לתוכו כך צברתי עדת עוקבים גדולה יותר עד שהגעתי לבית הספר שעמד בקצה הכפר נכנסתי לחדר מורים וביקשתי רשות לצלם. בהינף יד שלחו אותי, צלם מה שאתה רוצה. צילמתי ושיחקתי גומי, צילמתי ושיחקתי עם כדורי ברזל, צילמתי ושיחקתי כדורגל, אושר. כעבור כשעתיים הנהג הגיע לאסוף אותי ואמר שבשבילי הוא יעשה עוד עצירה בכפר בדרך חזרה. הפעם כולם ירדו, אני לא צילמתי כי היו לי מלא פאלנג בפריים אבל היה נחמד.

חזרתי לחדר למקלחת ואריזות, מחר אני עוזב, היעד בגדול תאילנד, צ׳יאנג ראי אבל הדרך תארך יומיים בשייט על המיקונג, במעלה הנהר על סירה ציבורית ואיטית. רובכם מכירים אותי, אני בסירה אחת עם המקומיים זה מילא אבל עם החזירים ותרנגולות שלהם זה כבר חוצה קו אדום דמיוני שיש רק בראש שלי. אז התכנון המקורי היה לעשות שייט 4 כוכבים בסירה מפוארת ולילה במלון מפואר בדרך אבל מה לעשות אני הנרשם היחיד לשייט והוא בוטל ולכן אני בציבורי. אני שונא לארוז, גם בגלל שאני עושה את זה. גרוע אבל בסוף סיימתי לארוז. אספתי את עצמי והלכתי לאכול ארוחת ערב בסמטה וחזרתי לישון לקראת מחר.

בסך הכל לואנג פראבנג עיר תיירותית מאוד עם נהגי טוקטוק מציקים ומחירים מופקעים יחסית ללאוס אבל לא הייתי מוותר על העיר הזו יש בה קסם שקט שלוקח אותך אחורה בזמן, לאותם ימים שההורים שלי היו ילדים. אומרים שאי אפשר לעצור את הזמן אבל בלואנג פראבנג כמעט הצליחו.

**** מבטיח תמונות ממש בקרוב. סבלנות...

וואנג וויאנג, הרים ועננים על שפת הנהר

כל כך הרבה חברים ביקשו שלא אפסיק לכתוב גם כדי שאזכור את כל הפרטים ואתעד אותם בזמן וגם כי אין להם מה לעשות בעבודה אז הבלוג מעביר להם חצי שעה אז אני אמשיך לכתוב אני מצטער מראש שיהיו מעט תמונות או בכלל לא כי הרשת כאן זוחלת בקצב של מודם משנות ה 90, וזה כשיש רשת.

אז איך להמשיך, בערב הראשון שלי בוואנג וויאנג שמרתי על שקט קראתי בספר הטיולים וסמנתי את נקודות החובה, מפלים, מערות, שחייה המעיינות, אבובים בנהר הסונג כי ארן אמר שחייב וסיור בכפרים סביב העיירה.

בוקר, שלווה מבורכת עוטפת את המלון הקטן שלי שממוקם על אי קטן במרכז הנהר. השעה 06:00 וערפילים מכסים את העננים שמעבר לנהר. פתחתי פחית קולה והתיישבתי במרפסת של החדר מהופנט ממה שרואות עניי. לאט לאט הערפילים החלו מתפוגגים ובמקומם נשארו ענני נוצה שנעמדו במרכז ההרים כך שבסיסי ההרים וקדקודם חשופים. מעל, בשמיים עננים אפורים כבדים מסתירים את השמש כשמיכה עבה. זו העונה הגשומה ואבל אולי אני אקבל איזו הבלחה של שמש?

השעה כבר 8 לא שמתי לב איך עפו שעתיים. מקלחת זריזה ואני בסאלה הפתוחה של המלון נהנה והנוף ומארוחת בוקר עשירה. המחיר, כ 4 דולר. זה יקר בהתחשב בעובדה שיש כאן גסטהאוסים שגובים מחיר דומה ללילה. השעה 10 והיום זוחל לו באיטיות תוך צפייה בנוף ומעבר על התמונות שלי. אני מחליט, היום אני לא עושה כלום! זה יום של סאה סאה (לאט לאט בלאית). לא יודע כמה ימים אני אשאר כאן אבל יום הבטלה הזה לא ישפיע על רשימת החובה. מקסימום נישאר עוד יום, בזה אני כבר מומחה.

חישוב זריז של הימים הנותרים עד לחזרה לארץ מגלה שאין סיכוי שאני חוזר לווייטנאם אלא אם כן את צפון ווייטנאם אני יעשה ביעף של 5-6 ימים. אין מצב שאני רץ כמו ג׳וק בבקבוק. זה יש לי מספיק בארץ אז אני כותב מייל שלא אגיע שולח וחוזר לשלווה.

הצהריים עברו בזחילה איטית ואני מקפל את המחשב וזז למרכז העיירה. קניתי מפה של העיירה ושל אתרי התיירות סביבה. מצחיק זו מפה שצוירה ביד, אין קנה מידה ואין לי מושג אם היא בכלל מתארת את הדרך באון מדוייק אבל את זה נראה מחר כשאקח אופנוע לתור את סביבת העיירה.

גשם מתחיל לרדת, הטיפות מתעבות והופכות לזרם מים מהשמיים, אני נכנס למסעדה הראשונה שאליה אני מגיע, מסעדת הצד השני the other side. אני מתיישב מול הנוף ומולי חוץ מהנוף ניצבת טלוויזיה שטוחה ענקית שמקרינה בלופ את הסדרה חברים. אני מנסה להתעלם אבל נשאב לפרק שניים מזמין לאכול וצופה בשקיעה מאדימה את השמיים למרות שאת השמש לא רואים שוקעת, היא מאחורי שמיכת עננים אפורים.

ערב יורד ומביא איתו תיירים כמו זבובים למסעדות הפתוחות. המוסיקה מתחלפת במוסיקה שילדים אוהבים ואני מתכנן את שביל הבריחה. קורא למלצרית, ליידי בוי לאי שנראה כמו בחור עם שיער ארוך מאופר בכבדות ולבוש בבגדים נשיים, קיצור, נמוך. תוך כדי ההמתנה מגיעים קבוצה קטנה של ישראלים ופותחים בשיחה, השיחה הרגילה, מאיפה בארץ? כמה זמן? איפה היית? לאן ממשיך? וככה התגלגלנו לשעתיים אולי שלוש של קשקושים של מטיילים עד שבעלי המקום רמזו, רבותינו, הגיעה זמן קריאה של שחרית. היה כבר אחת אחרי חצות והתפזרו איש איש לגסטהאוסו.

למחרת הבטחתי לעצמי שאני לא אשקע שוב לצפייה הערפילים הבוקר אחרת לא אספיק לטייל. קמתי ב 6:30 מקלחת ארוחת בוקר בסאלה הפתוחה של המלון ועליתי לעיירה לשכור אופנוע. מצאתי סוכנות נחמדה ברחוב המקביל ושכרתי אופנוע חצי אוטומטי, 125 סמק, 4 הילוכים בלי קלאצ׳. הבעלים הסביר לי שזה ממש כמו אוטומטי, שמים ברביעי ונוסעים. עשיתי סיבוב קצר לבדוק שיש בלמים הגיר עובר חלק אין קילקולים ושברים שאהיה מחויב עליהם בהחזרה ויאללה לדרך. 

החלטתי שהיום אני נוסע לראות מערות ומעיין בתוך מערה וכמובן את הכפרים שבדרך. יצאתי מהעיירה צפונה ולפי המפה. הצלבתי מידע עם הספר וזה נראה שאני במסלול הנכון. הכבישים בלאוס זה לא משהו לספר בבית אבל אני אספר בכל זאת, בקיצור, יש כביש מסביב לבורות. הבורות מלאים במים מהגשמים כך שאין לך מושג כמה עמוק הבור. עשיתי תואר ראשון בלחמוק מבורות במשך 12 קמ ואז פניתי שמאלה לכיוון הנהר והופ, אין כביש, שביל בוץ מלא שלוליות בורות וביצות ממש רכיבת שטח הרדקור בחורף.

נסיעה קצרה בין הבוצות הבורות והשלוליות תוך ניסיון להשאר בחלקים היבשים הביא אותי לכפר שם שאלתי את המקומיים אם אני בדרך הנכונה ולאן להמשיך. כולם שמחו לעזור התייעצו ביניהם והפנו אותי הלאה. שוב הצלבתי מידע עם הספר וזה נראה טוב אז המשכתי. רכיבה של עוד חצי שעה בשבילי הבוץ האדומים תוך מעבר תעלות מים להשקיית על גשרונים צרים ללא מעקה והגעתי לכפר נוסף שם הפנו אותי לכיוון המערה הראשונה שאליה הגעתי אחרי חמש דקות. בכניסה יושב לאי משועמם בבוטקה קטן לוקח כסף ונותן פנס. כיוון שיש לי פנס ראש משלי לא הצטרכתי פנס אבל לשלם חייב. שילמתי ונכנסתי פנימה. טיפוס של 10 דקות על סולמות רעועים ובולדרים מביאה אותי לפתחה של המערה. אני נכנס ובפנים אין כלום. ממשיך פנימה יורד בסולמות מתחמק מפירים עמוקים בריצפת המערה והאוויר נעשה דחוס ולח אני נוטף זיעה מחליט שמיציתי וחוזר חזרה. אני מגיע לשומר ושואל, מה יש לראות בפנים? פספסתי משהו? הוא מחייך ואומר כלום, רק מערה. טוב, אז ראיתי את המערה. אני עולה על האופנוע לא לפני שאני מברר עם השומר הלאי איך מגיעים למערה הבאה שאמורה להיות מערה רטובה עם מעיין שיוצא ממנה. הוא מסביר, אני מפנים ומצליב ויוצא לדרך. השבילים נעשים קשים יותר כבר אין חלקים יבשים הכל חלק משטחי ההצפה של שדות האורז ואני שוקע פעם אחר פעם ומחלץ את האופנוע מהבוצה ממשיך 200 מטר ושוב יורד ומחלץ עוד 40 מטר ושוב. אחרי שעה בערך השביל משתפר ואני מגיע לכפר שבקציהן השני אמורה להיות המערה. אני חוצה אותו בשמחה ומגיע למערה. אני מסתכל סביבי, בריכה בעומק בריכת הילדים במימדיון ומערב כל כך נמוכה וצרה שבקושי יש מקום לראש לנשום אוויר מחוץ למים. אני בוחר בכל זאת להשתכשך אני מכניס ברוורס את האופנוע ומנקה ממנו את כל הבוץ שהצטבר בכל מקום. מניח אותו בצד ומתיישב במים לשכשוך נעים. אחרי התרעננות קלה אני עולה שוב על האופנוע כדי להגיע לכפר הבא שם יש את הגשר שחוצה את נהר הנאם סונג ויביא אותי לכביש הראשי ובחזרה לוואנג וויאנג. יש לי ברשימה עוד שתי מערות למחר אבל אם זה מה שיש אני חושב שאני אוותר, די, מיציתי מערות. אני מתחיל לנסוע ושוב הדרך נעשית בוצית ועמוקה שלוליות בעומק כחצי מטר ובכל אחת כזו אני רואה את האדים שעולים מהמנוע במגע עם המים ולא מבין איך הצלחתי לעבור. חצי שעה בבוץ והנה קצה הכפר. אבל זה לא כל כך פשוט, בקצה הכפר עומדת רפת ועכשיו אני צריך לחצות ביצה של בוץ וצואת פרות. אני מוריד לראשון נותן גז קבוע מתמקם על אחד השבילים החרושים בבוץ וקדימה, 3 מטרים אני שקוע עד הברכיים בצואת פרות סוחב את האופנוע אל מחוץ לשרותים.

אני חוצה את הכפר והחיוך על הפנים שני נעשה גדול יותר בכל רגע ואז אני מגיע לגשר אבל רגע, אין גשר, אין גשר?

אני שואל את המקומיים איך מגיעים לוואנג ויאנג והם עונים בדרך שבאת בה, אין גשר, הגשר נפל לפני חצי שנה. הספר שלי בערך בן שנתיים ושם יש גשר אני מסתכל במפה ואין גשר. אני יורד מאופנוע מתוסכל, אין מצב שאני חוזר את כל הבוץ הזה עכשיו שאני 500 מטר מהכביש.

אני מתיישב בקיוסק של הכפר יחד עם חצי מהכפר והם כבר מריצים על הפלאנג (זר) דחקות בלי להתבייש. ירדתי לנהר לרחוץ מעליי את הבוץ ואז אני קולט דייג בסירה. הסירה צרה ארוכה ונמוכה אבל לך תדע אולי זה יצליח. אני מנופף לדייג וקורא לו. הוא מגיע אני שואל אותו אם הוא מוכן לקחת אותי לצד השני והוא אומר אין בעיה 4000 קיפ (חצי דולר). ואז אני מצביע על האופנוע הוא מסתכל ומחייך 30 אלף (כ 4 דולר) אני מחייך ואומר לו קדימה.

הוא יורד מהסירה קורא לאחד המקומיים והופ מרימים את האופנוע לתוך הסירה והופ האופנוע נופל ושוכב במים. אני מנצל את ההזדמנות להוריד ממנו את הבוץ והצואה והם שולים אותו מהמים ומכניסים אותו לסירה אני מתמקם לפניו על הסירה וחצי דקה ו 30 אלף קיפ אחר כך אני עם האופנוע בצד השני של הנהר. אושר!

התפללתי שיניע אחרי הטבילה בנהר ולמזלי, מכה ראשונה ואני בדרך.

נסיעה של כמה דקות בשביל נוח יחסית ואני שוב על הבורות שסביבם יש כביש, והם קוראים לזה היי וואי 13, פונה דרומה חזרה לעיירה. 

בדרך ראיתי סבתא מכינה אוכל באחד הכפרים אז עצרתי לאכול מרק נודלס עם עוף בטעם פלפל צילי חריף אשששש.

אחרי חצי שעה הגעתי חזרה, החזרתי את האופנוע ומצד הבעלים לא הגיע ציוץ אז הבנתי ששטפתי טוב את הבוץ והצואה.

הלכתי לחדר למקלחת טובה ויצאת לסיים את היום בסאלה הפתוחה של המלון, אני והתמונות של היום הזה.

למחרת קמתי בבוקר כולי תפוס, ירכיים וכתפיים וקרסול שמאל כאב כמו שבר הליכה ממש. החלטתי לדחות ביום את שכירת האופנוע והיום לעשות אבובים. זה נראה לי קל יותר מהראלי שהיה לי אתמול. חיכיתי שהיום יתחמם וסביב 11 צעדתי למרכז העיירה לשכור אבוב ולעלות איתו על טוקטוק שייקח אותי צפונה ומשם אשוט. מהר מאוד הבנתי שאני לא היחיד שבחר בעיתוי הזה ביום כדי לשוט האבוב בנהר והתארגנו קבוצה של אנשים שכרנו טוקטוק וקדימה.

נסיעה של כ 5 קמ צפונה ויורדים לנהר. אני מפעיל את הגו פרו כדי לצלם את האושר הזה ופתאום אני שומע, בלופ. בהתחלה אני לא מעכל אבל מבין מהר מאוד שהסגר של כיסוי המים נפל למצולות. אני מבין מהר מאוד שזה אבוד ומפרק את החוט שקושר לי את המשקפיים וקושר את כיסוי המצלמה בתקווה שחוץ מכמה טיפות לא יגיעו מים למצלמה. 

חצי שעה של שייט ואני מגיע לפאב על המים משליכים לעברי חוט עם בקבוק בקצהו אני נאחז ונמשה החוצה. אני עולה לפאב שגדוש בתיירים צעירים מכל העולם ומיד מקבל שוט חינם כדי להכנס לאווירה. אני מוותר על השוט ויושב בקצה הבר, שותה קולה. מסביבי חגיגה של אלכוהול אופיום יאבה מריחואנה חשיש ופטריות. 

אני חוזר לאבוב אחרי כחצי שעה ושט עוד שעתיים בדרך אין ספור פאבים ורפסודות שמוכרות כל דבר אפשרי ובלתי אפשרי, עד שהגעתי לאי הקטן עליו שוכן המלון שלי, מסתבר ששם נקודת הסיום, אני יומיים שם ואפילו לא ידעתי.

החזרתי את האבוב לבעליו בתמורה לפיקדון שהשארתי וחזרתי למלון למקלחת וארוחת ערב טובה. בזמן שאני יושב שם עברו כמה ישראלים שהזמינו אותי להצטרף לארוחת ערב ראש השנה המשותפת לכל הישראלים. וכעבור שעתיים מצאתי אותם במסעדה המדוברת אוכלים תפוח בדבש.

היה ערב נחמד, במקום היו כ 20 ישראלים והיה ממש כיף להעביר איתם את ערב החג. 

בוקר החג התחיל מעולה, קמתי מוקדם והצלחתי להתנתק מהנוף מהר יחסית. עליתי למרכז שכרתי אופנוע ויצאתי דרומה לתור אחר כפרים וכפריים. נסיעה של כ 10 קמ על הכביש ושוב יורדים ימינה לשביל עפר בוץ ובורות. סלאלום של שני קמ והגעתי לכפר נחמד. לכפר הגיעה חנות הבגדים, טוסטוס עמוס בארגזי בגדים ותוך דקות נפרס על אחת מבמות הזולה המרכזיות בכפר. אני מכיר כבר את הנוהל, אני לא נדחף עם המצלמה כי אז אני אקבל לא ראשון ומשם כולם יסרבו להצטלם. אז התמקמתי בזולה המקבילה ישבתי וקניתי בקיוסק פחית קולה. התעסקתי בענייני, ניקוי עדשות וכדומה למרות שכבר ממש בער בי לצלם. אחד הילדים בכפר ניגש והסתכל עליי מנקה את העדשות. הוא ביקש להציץ לתוך התיק וחלקית איתו את האוצר שלי במבט חטוף על הציוד שלי. אחרי דקה הוא הלך חזר עם כמה חברים. נזכרתי שיש לי בתיק מלא צעצועים בשקל כל מיני מעופפים ומסתובבים שילדים אוהבים. חילקתי לילדים שסביבי והם החלו משחקים. תוך רגע כל האמהות שבחרו בגדים בזולה המקבילה שלחו את כל הילדים לקחת צעצוע. דקה וחצי ונגמרה השקית אבל התחלתי לצלם.

ישבתי כזר ליד הכפריים שלא הפסיקו להצביע עליי ולצחוק ופה ושם תפסתי פריים נחמד. אחרי כשעה שבה ממש הפכתי לחלק מהנוף בחנות הבגדים, החנות התקפלה לקטנוע ונסעה לכפר הבא. הנשים והילדים החלו מתפזרים ואני שמתי את התיק על הגב והתחלתי ללכת בין בתי הכפר. בפתחו של בית ישב איש חרוש קמטים התכופפתי וצילמתי כמה פריימים הוא בירך אותי לשלום, סבאיי די, והזמין אותי פנימה, לתוך הבית. בפנים ישבו בחצי מעגל מספר גברים והם מיד הציעו לי כסא בצלע השמאלית של חצי המעגל. ישבתי הנחתי את התיק בצד וניסיתי לתקשר, רבע פנטומימה, רבע לאית, שמינית תאית, רבע אנגלית והשאר אינטואיציה. הבנתי שהם צוות בנאים ושהם בונים את הבית הזה. בתוך הבית כבר היה נול לאריגה ומחצלות לשינה. אחד הגברים הלך לחדר אחורי והביא סטיקי רייס בחלב קוקוס עטוף כמו ממתק בעלה בננה וכמובן אשכול בננות והחל מחלק לכל אחד קצת אוכל, כל אחד, כולל אותי. פתחתי את עטיפת עלה הבננה והתחלתי לאכול את המעדן, שאגב טעים מאוד אחרי ששולים ממנו את החרקים שנמשכו למתיקות ונכלאו בדביקות של האורז. אכלתי שניים כאלו ובננה. ואז הגיע הקינוח, אותו גבר פנה לחדר אחורי וחזר עם קערה גדולה ובתוכה כד חרס שבתוכו תקועים שני קשים מבמבוק. כן, זהו הלאו לאו, שיכר האורז המפורסם של לאוס. מתוך כבוד ונימוס הזמינו אותי לשתות ראשון אז לקחתי שלוק והם מיד התחילו לשתות בזוגות מתוך הכד. השיכר הזה חזק, קשה לשתות את זה ואפקט העניבה (חום בוושט עד הקיבה) שהוא משאיר חזר יותר מכל משקה אלכוהולי ששתיתי והחברה לוגמים ולוגמים ולוגמים....

אחרי שצילמתי כמה תמונות נפרדנו לשלום לא לפני שהחברים נתנו לי צידה לדרך, מלא מלא סטיקי רייס עטוף בעלה בננה, חטיפים לדרך.

יצאתי משם ולא עברתי 20 מטר ומשפחה אחרת הזמינה אותי. שם לא היה אוכל, רק לאו לאו ומעין נרגילה שהזקנים עישנו. לא הצטרפתי לחגיגה כי חשבתי על זה שאני צריך לרכוב ולא נראה לי מומלץ לערבב לאו לאו ואופנוע. יצאתי מבית המשפחה ועליתי על האופנוע, רצה אחריי הסבתא עם שקית של סטיקי רייס עטופ בעליי בננה, צידה לדרך. אחרי 500 מטר רכיבה בבוץ כמובן אישה שעמדה בחצר ביתה נפנפה לי לשלום וז החזרתי ואז היא קראה לי ועשתה תנועות של בוא בוא. עצרתי, ירדתי מהאופנוע והתקרבתי. היא תפסה אותי ביד וגררה אותי לחצר האחורית של הבית שם כל המשפחה ישבה לאכול הבן הגדול מינגל עשרות שיפודי ביס של בשר לא מזוהה ועל השולחן היתה קערת ירק, פשוט סוגים שונים של עלים וביניהם זיהיתי בקלות את עליי הנענע. ישבתי על ספסל אבן בין בני המשפחה ועברתי קורס באיך לאכול. לוקחים עלה גדול, שמים בתוכו מלא עלים קטנים ושיפוד של בשר (בלי השיפוד כמובן) ומגלגלים. את הרול הזה טובלים ברוטב חריף ואוכלים. טעים. אני הייתי כבר שבע עוד לפני שהגעתי לכאן מכל הסטיקי רייס לא יכולתי לאכול יותר מידיי אבל זה לא עניין אף אחד, על הקערה שמולי הונחו כ 30 שיפודים העיניים של כולם היו עליי, מה הפלאנג אומר על האוכל. אחרי האוכל, כמובן שיצא הלאו לאו והלחץ של בעל הבית היה קשה אז לקחתי שלוק קטן ועשיתי תנועות ידיים של אופנוע כדי שיבינו שאני רוכב ולא רוצה לשתות. אב המשפחה עשה תנועות ידיים של ביטול ואמר שהוא תמיד רוכב אחרי ששתה וכלום לא קורה לו. טוב. 

נפרדתי מהמשפחה והצעתי לשלם עבור הארוחה. הם סרבו לקבל כסף וציידו אותי בצידה לדרך, עוד סטיקי רייס עטוף בעליי בננה.

שבע, עמוס בסטיקי רייס לשנה ומתודלק מלאו לאו יצאתי לדרך, המטרה, בריכת מים טבעית שנקראת הלגונה ואולי עוד מערה למרות שכבר מיציתי מערות. התחלתי לרכוב ואחרי חצי שעה ראיתי ענן סערה שחור בהמשך הדרך, הכנסתי את המצלמה לתיק, הוא אמור להיות נגד מים אז שיעשה את העבודה. וכשהתחיל הגשם עצרתי בקיוסק מקומי להתחבא מהגשם. הזוי אבל במהלך ההמתנה בקיוסק התקבצו כמה צעירים עם מערכת הגברה רמקול מיקרופון וקלידים והחלו לשיר בזמן שהאוכל מוגש להם. אמיתיי לגמרי, סוג של קראיוקי סביב השולחן. בעל הקיוסק הוציא לי כיסא לשבת והצעירים הזמינו אותי להצטרף לארוחה, הפעם סרבתי לא יכולתי לדחוף סיכה. אחרי חצי שעה הגשם הפך טפטוף קל והחלטתי לצאת לדרך. עליתי על האופנוע וחזרתי לבצבץ בשבילי העפר. מנוסה ממאות הביצות שכבר עברתי חלפתי עשרות שלוליות בורות וביצות בדרך ללגונה. ואז באחד הסיבובים נכנסתי כרגיל לביצה רק שהפעם היה סלע מכוסה בבוץ באמצע. כן, גם ב 5 קמש אפשר ליפול מאופנוע. הגלגל הקדמי הלם בחוזקה בסלע ונטה שמאלה בחדות ומשם ועד הרצפה, הדרך היתה קצרה מאוד. בקרת נזקים, שפשוף במרפק וזהו מה עם האופנוע, שפשוף קל ומראה שבורה, נו טוב, על זה נצטרך לשלם. נסעתי לפלג קטן, ניקיתי את הבוץ מהאופנוע כדי שלא יראה כהחלקה גסה מידיי והמשכתי בנסיעה.

חמש דקות נסיעה נוספות והגעתי ללגונה, בריכה טבעית קטנה ועמוקה עם מים כחולים צלולים. העמדתי את האופנוע קרוב לשפת הבריכה הנחתי עליו את התיק ובו המצלמה ונכנסתי לשכשך. בדיעבד טעות כי שני השפשופים  במרפק היו חשופים למים הלא כלכך נקיים וכשהגעתי חזרה למלון זה כבר התחיל להזדהם. ובכל אופן שכשוך נהדר גם כדי להוריד ממני את הבוץ ואת הזיעה  מיום לח חם וגשום.

יצאתי מהמים מבסוט ואחרי שיחה עם קבוצת תיירים צרפתים החלטתי לוותר על המערה ולנסוע למפל. סביב ואנג וויאנג יש מספר מפלים ויש אחד שאמור להיות גדול ומרשים. אז התנעתי חזרתי לבצבץ בין שלוליות הבוץ בשבילים בסלאלום כשרוני הגעתי חזרה לעיירה וחציתי אותה לצידה השני כדי לחפש את השביל שיוביל אותי למפל. התייעצות קלה עם המקומיים שהצביעו ל 6 כיוונים שונים ואני על השביל מקווה שיביא אותי למפל. הפעם השביל כבוש ונוח ברובו והנסיעה יחסית חלקה אולי בגלל גובהו היחסי כך שהמים אינם נקווים אליו. 8 קמ נסיעה לכיוון ההרים והגעתי לשער שם נאלצתי להפרד מ 10,000 קיפ, קצת יותר מדולר והמשכתי בנסיעה של עוד 2 - 2.5 קמ בתוך השמורה. לפני ההגעה ישנו פלג של נחל הרוחב של כ 15-20 מטר ולצידו גשר במבוק רעוע. מעברו השני של הנחל ראיתי את החניה ושם לא מעט אופנועים, הם עברו איכשהו אז ניסיתי את גשר הבמבוק והבנתי מהר מאוד שזו הדרך המהירה והבטוחה להגיע למים אז חציתי בתוך הנחל. קצת קופצני הרבה שפריצים אבל לא רע בכלל.

לבסוף הגעתי לחנייה שם נפרדתי מהאופנוע והתחלתי לעלות רגלית לכיוון המפל. מיד בכניסה קיבלו אותי עשרות מקומיים שמוכרים משהו, אוכל שתיה מזכרות. הבטחתי לקנות משהו בחזרה והתחלתי ללכת. הליכה אומנם תלולה אבל קצרה וקלה יחסית הביאה אותי למפל הראשון. מספר מקומיים השתכשכו בבריכת המפל  ואני המשכתי למפל הגדול. עוד 600 מטר הליכה וטיפוס במדרגות והגעתי. המפל אכן גבוה ומרשים והיה שווה את ההליכה. ישבתי, רגלים במים, בקבוק מים וחטיף קוקוס יבש והחיים, דבש. לאט לאט החלה השמש לרדת והצבעים הפכו זהובים אז הזזתי את עצמי וצילמתי קצת, בכל זאת צריך לשים משהו בבלוג.

אחרי כשעה של צילום וטיול בתוך ומחוץ למים אור השמש כבר החל לדעוך והחלטתי לזוז כדי שלא הכנס לידיעה מוחלטת בשבילים הנפלאים של לאוס. ירדתי חזרה לחניית האופנועים המקומיים כבר לא שם למרות שבניתי על קולה חמה אין עם מי לדבר. בחניית האופנועים עומד האופנוע שלי בדד והשומר בחנייה, הוא כבר מזמן לא פה. עליתי על האופנוע חציתי את הנחל וקיוויתי של נעלו אותי בשמורה. בשער חיכו רק לי כל השומרים, נפנפו לי לשלום ואחרי שיצאתי עלו על האופנועים שלהם ונעלו את השמורה.

המשכתי בנסיעה לעיירה ועצרתי כדי להחזיר את האופנוע. מיד עם ההגעה אמרתי לבעלים שהמראה נשברה ושכל מה דקה זה שהאופנוע פשוט נפל המרגלית בחניה, כך שגם אם המזלג עקום, זו לא אשמתי. הצטערתי על חוסר האחיות שלי והוא אמר לא נורא 150 אלף קיפ, כ 20 דולר. אחרי משא ומתן קצר הוא אמר, רק בשבילך כי אתה נחמד 80 אלף קיפ, כ 10 דולר. יופי, שילמתי וקיבלתי חזרה את הדרכון.

כמה דקות הליכה ואני חזרה בגסטהאוס למקלחת טובה אז גם גיליתי את הזיהום בשפשוף במרפק וניקיתי וחטאתי עם ערכת העזרה הראשונה שתמיד איתי. יצאתי לארוחת ערב ואז כרגיל, כמו כמעט בכל ערב התחיל לרדת גשם. לא ייחסתי לזה יותר מידיי חשיבות זה אמור להפסיק אחרי חצי שעה, שעה. אחרי כשעתיים קמתי מהזולה של ארוחת הערב והגשם לא פסק אלא התחזק מאוד. ברקים ורעמים מכים, ממש מבול. רצתי בין הטיפות לחדר כדי לרוקן כרטיסי זיכרון לעבור קצת על התמונות ובגדול, לסגור את היום וכל העת גשם יורד בעוצמה.

פרשתי לשינה שהופרעה כמה וכמה פעמים ע״י רעמים שהיו ממש בתוך החדר. יצאתי החוצה פעמיים בלילה וזה נראה שנוח יופיע כאן עוד שנייה עם התיבה שלו לאסוף שני גקואים. 

קמתי בבוקר, השעה 08:30, והגשם בחוץ ממשיך בעוצמה מטורפת. שטפתי פנים מיציתי שיניים ורצתי בין הטיפות שהיו ממש זרמי מים כדי להתייצב בסאלה הפתוחה לארוחת בוקר. הסבתא כרגיל קבלה אותי בברכה וישבתי לאכול. תוך כדי לגימת שייק אננס משובח שמתי לב שהבסיס של השלט של הגסטהאוס שעומד בקצה האי מכוסה בחצי מטר מים. ניגשתי לסבא שישב בקצה מביט על מפלס הנהר הגואה ושאלתי כמה המים עוד יעלו והוא הצביע על עמוד בו מסומנים גובהי המים בשנים נבחרות ושם את יד איפשהו באמצע, מטר וחצי. הסתכלתי עליו במבט מבועת ואמרתי אבל המים יכנסו פנימה לחדרים כאן הוא כבל לא יכל לעצור את עצמו וצחק בעליצות ואמר כן ככה זה כל שנה בעונה הגשומה יש לפחות פעמיים הצפה של הנהר.

חזרתי לחדר, מקלחת זריזה אריזה מגושמת, אני עולה לגדת הנהר, אין מצב שאני נשאר לשחות כאן. יצאתי מהחדר עמוס בדרך לגדה ואז גיליתי שאין גישה לגשר המים הציפו את שביל הגישה ושלושת הקרשים שהובילו לגשר נסחפו. זה היה שם שלם ויבש לפני שעה וחצי הלכתי לסבא ושאלתי איך יוצאים? הוא הוביל אותי לגשר מאולתר שהם בנו באותו בוקר, שלושה במבוקים עבים צמודים שעוברים בגובה של מטר מעל הנהר השוצף ומובילים מהאי שבו שוכן המלון לגדה. עמוס ב 14 קילו זכוכית ועוד משקל דומה של תרמיל גב עליתי על ה״גשר״ כשהגשם לא גשם מבול לא מפסיק לרדת, הרגשתי לוליין הקרקס אבל חציתי את הגשר בהצלחה. הגעתי לקבלה של הגסטהאוס רטוב כמו דג אלביס חסר הפאות היה שם הוא חייך ואמר, כן יש הצפה. חשבתי לעצמי הוא לא היה אומר כלום גם אם כל האי היה מוצף. אחרי כמה דקות קיבלתי חדר וזיכוי על ההפרש בעלויות. הסתכלתי על תחזות מזג האוויר למחר והחלטתי, זהו, מחר אני עולה צפונה. קניתי כרטיסים לאוטובוס ללואנג פרבאנג והלכתי לאחת המסעדות הפתוחות הצופות לאי לראות איך המים עולים. 

את שארית היום העברתי במשחק פול שתיית מיצי פרות ובעיקר רביצה מול מסך ענק שהקרין את כל העונות של סאופארק. הגשם לא פסק לרגע אפילו 5 דקות הפוגה לא היתה, מידיי פעם הלכתי לראות איך החדר הישן שלי שורד והיה נראה שבכל חצי שעה המים עלו בכ 5 ס״מ. הסאלה הפתוחה הוצפה ומים חדרו והציפו את חדרי המשפחה והמטבח של המסעדה, בסיסי החדרים גם טבלו במים אבל החדרים עצמם לא הוצפו. חשבתי לעצמי שאם הייתי נשאר החדר היה נשאר יבש והציוד שלי לא היה נפגע אבל כדי לצאת מהחדר הייתי צריך אבוב.

זהו, ירד ערב והגיע לילה הגשם לא מפסיק לרגע ומחר ב 09:30 אני על האוטובוס ללואנג פרבאנג.

למי שלא מאמין איך נראית שקיעה כאן, הנה דוגמה, אומנם הייתי עצלן וצילמתי בגופרו אבל זה נלמד גם ככה