לפני ההגעה לצ'יאנג ראי, הסים התאי שלי חזר לחיים והשתמשתי בו כדי לעשות שני טלפונים למרכז למטייל כדי לסגור מלון מפנק, עם אמבטיה לשלושת הלילות האחרונים בטיול. תוך כדי הנסיעה הבנתי שיש לי לילה אחד במלון כיוון שהמלון מלא בשני הלילות אחריו. אז סגרתי וכשהגעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית בצ'יאנג ראי לקחתי טוקטוק לכיוון המלון. נכנסתי בשערי המלון שכבר היה מיודע בהגעתי החפוזה וקיבלתי חדר על שפת הבריכה. הנחתי את החפצים ונכנסתי לאמבטיה של שעה שבסיומה יצאתי ללובי וביקשתי קצת פרטים על נקודות התיירות במקום כשכל מה שמעניין אותי זה איפה המקדש הלבן, איך מגיעים אליו וכמה זה עולה. ברור זריז הוביל לעובדה שהמקדש מרוחק כ 19 ק"מ מהעיר, מונית הלוך חזור כולל המתנה של שעה עולה 500 בהאט (60 ש"ח בערך). שאלתי את פקיד הקבלה, ראיתי הכניסה קטנועים מה מחיר ההשכרה ליום הוא ענה 150 בהאט, בלי למצמץ או לבקש הנחה לקחתי קטנוע לשלושה ימים ומיד טיפסתי עליו לנסיעה של 19 ק"מ למקדש הלבן.
הדרך אל המקדש קלה ונוחה וכעשרים דקות אחר כך כבר הייתי בכניסה למקדש. הכניסה למקדש היא ללא תשלום אבל בכל מקום מפוזרים פקחים של המקום כדי לשמור על הסדר והכבוד הראוי למקום. המקדש מצוחצח ונקי והם שומרים אותו בצורה הזו בקנאות. נכנסתי פנימה לחצר המקיפה את המקדש וכבר בכניסה המקדש הרגיש לי שונה, ראשים גרוטסקים תלויים בכניסה מקבלים בברכה את הבאים, המקדש שוכן בגיא, עמק בין הרים ולא על ראש ההר כפי שנהוג במקדשים בודהיסטים ובנוסף, כולו בלבן. דפדפתי בספר כדי לקרוא קצת על המקום וההיסטוריה שלו ומתברר שההרגשה לי היתה בדיוק במקום. המקדשים הבודהיסטים הדרך כלל נבנים על ראש הר או גבעה כיוון שמקום נישא מייצג את את גן העדן ולכן מקומם של המקדשים הוא שם. המקדש הזה בשונה לכל המקדשים שבהם ביקרתי שוכן בעמק המייצג, לפי התפיסה הבודהיסטית את הגיהנום והוא משקף בדיוק את זה. הכל חיוור ולבן, ידיים מבצבצות מהאדמה כאילו מבקשות עזרה להימלט מהתופת שומרי סף בדמויות מאיימות שומרות וכאילו רודות בידיים היוצאות מהאדמה ומעל, מעבר לגשר ארוך מעוטר בשני דרקונים, המקדש המפואר כולו בלבן בוהק משובץ בפיסות ניקל וכסף המחזירות את אור השמש. מרשים ושונה מכל מקום אחר בו הייתי במזרח.
אחרי כשעה חצי של התרוצצות והסתובבות סביב הדמוית בתול המקדש ובחצר מיציתי והלכתי לאכול משהו במסעדה מעבר לכביש ומשם חזרתי העירה לחפש את השוק כדי לקנות פירות לשארית השהות שלי. רכשתי קילו מכל פרי בשוק, רמבוטן, דרגון פרוט, לונגקונג, גואיבות, מנגו, מנגוסטין, אננס, מאי תאי ואולי שכחתי משהו אבל הבנתם את הרעיון. הגעתי למלון פרקתי את השקיות וחזרתי לקטנוע לסיבוב בשוק הלילה. כשהגעתי הבנתי שהשוק יפתח בעוד שעה וחצי אז ניצלתי את הזמן בסתם להסתובב ברחובות צ'יאנג ראי. תוך כדי הליכה בלי מטרה מוגדרת ראיתי דוכן חמוד לשייקים והתיישבתי לשייק אננס קוקוס כיוון שכל השולחנות היו תפוסים ביקשתי להצטרף לשולחן בו ישב איש, נראה פלאן, לבד. התיישבתי לידו והוא התחיל שופך את סיפור חייו. מסתבר שהוא אמריקאי שחי כאן בצ'יאנג ראי ולא מסוגל לחזור ולחיות את החיים של המערביים. הוא נוסע לארה"ב שלושה חודשים בשנה עושה מספיק כסף כדי לחיות את שארית השנה בצ'יאנג ראי וכך הוא נוהג ב 12 שנים האחרונות. הפרט הכי חשוב שקיבלתי ממנו שהיום זה יום שישי ומחר, ביום שבת יש בזאר לילה של סופ"ש בו סוגרים את הרחוב הראשי וישנם דוכנים של קניות ואוכל לאורך 4 ק"מ ושווה ללכת. טוב אז יש מה לעשות מחר.
נפרדנו ואני קפצתי לשוק הלילה לעשות סיבוב קטן ולהתענג על האוכל המקומי בדוכנים הקטנים של השוק. אספתי שרימסים ושיפודי סקוויד סרטני חוף ודגיגים מטוגנים וישבתי לאכול בעונג. כשסיימתי עשיתי סיבוב בין הדוכנים המציעים את הג'אנק הרגיל של תאילנד, מפסלונים דרך חולצות ממותגות, אוריגינל קופי, ועד טלפונים סלולריים ולא הצלחתי להביא את עצמי לקנות כלום למרות שהיתה בידי רשימה מפורטת של קניות היישר מהילדים שהספיקו לחזור לארץ, להתחיל להתגעגע לתאילנד והתחרט על כל הדברים שלא קנו כשהיו שם. אחרי שעה בלי קניות פרשתי לחדר למקלחת טובה צלחת פירות מפוארת, בירה צוננת, סרט ב HBO HD וכמובן, שינה טובה במיטת הקינג סייז שלי.
למחרת, קמתי לארוחת בוקר כשאני יודע שאי צריך לעזוב את מלון עד השעה 12 אז ארזתי ויצאתי לארוחת בוקר כשהגעתי לקבלה ביקשתי לדעת אם עדיין המלון התפוסה מלאה ליומיים הקרובים או שהיה ביטול ובכל זאת אני יכול להשאר, ממש לא היה לי כוח ורצון ללכת לחפש מלון אחר. פקיד הקבלה אמר שהוא יבדוק ובינתיים הלכתי לאכול ארוחת בוקר. הבופה העשיר התחיל בצד אחד של החדר אוכל והמשיך עד הקצה השני של החדר, עמוס בכל מה שתאילנד יודעת להציע ואני, קפה, שני צנימים חמאה ריבה ופירות, זהו.
יצאתי מחדר האוכל וחזרתי לפקיד הקבלה שבישר לי חגיגית, יש לך חדר לעוד שני לילות וביקש תשלום מראש. אין בעיה שילמתי והלכתי לחדר לפרוק את מה שארזתי.
קראתי קצת על המקומות מסביב וגיליתי שיש מפל מפואר ממש בקרבת מקום, 30 ק"מ מהעיר. הנעתי את הטוסטוס ורכבתי לכיוון כשהגעתי מצאתי את הג'יפים של טאנה דרעק חונים שם ומלא ישראלים סביבם. הבנתי שבמפל הזה כבר הייתי לפני חודש, אולי טיפה יותר, התבעסתי קצת על הדרך שעשיתי אבל לא נורא לפחות עצרתי לקשקש עם כמה מהישראלים. סיפרתי להם על המקדש הלבן ולא הבנתי למה טאנה לא לוקחים לשם הרי זה רבע שעה נסיעה. והם קראו לאחראי הטיול, בחור תאי שקורא לעצמו ניקון, ושאלו. מסתבר שלנו הישראלים יצא שם רע גם במקדש הלבן ומנהלי האתר המקדש הלבן אסרו על טיולי טאנה לעצור ולהכנס למקדש בגלל ההתנהגות של הישראלים. חבל.
עליתי חזרה לקטנוע ונסעתי חזרה לכיוון העיר. בדרך עצרתי בכמה כפרים חקלאיים מגדלי אורז ועצרתי לנוח בפארק רחב ידיים שבאמצעו פסל דרקון ענק. פרשתי מגבת הנחתי את התיק ורבצתי להנאתי מביט בעוברים ושבים מצטלמים על רקע הדרקון המוזהב. המשכתי בנסיעה ועצרתי בבית קפה קטן על שפת אגם שהגיש קפה ועוגות מערביים, נהנתי מהבריזה הנעימה ומהקפה, העוגה לא היתה משהו.
הגעתי בסופו של דבר למלון למנוחת צהריים לקראת שוק הלילה שאמור להתחיל בעוד שעתיים ולפי האמריקאי שונא האמריקאיים שפגשתי, חייב להיות שם לראות. אחרי מנוחה של שלוש שעות בערך ועוד אמבטית קצף של שעה נסעתי לשוק ובאמת, האיש צדק, מאות דוכנים מסודרים משני צידי השדרה המרכזית ובמרכז שוק אוכל ענק. השוק פונה למקומיים ולא לתיירים כך שהסחורה בשוק מתחילה מקומפרסורים וכלים חקלאיים ועד טישרטים ארנקים וטלפונים ממש מוכרים שם הכל. טיילתי בין הדוכנים כשעתיים אולי טיפה יותר ולא הצלחתי לקנות כלום, ממש התאמצתי ועדיין לא קניתי כלום. קפצתי לשוק אוכל וסעדתי עם כמה תאילנדים סביב שולחן נמוך על מחצלת רחבת ידיים והתקפלתי חזרה לחדר.
את הלילה העברתי ב HBO HD, השלמתי את כל החסכים מחודש של אין טלוויזיה בלאוס וקמתי מאוחר לעוד יום של כלום, פשוט העברתי את היום (ללא מצלמה) בין השווקים והמקדשים בעיר.
נסעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית וסגרתי לעצמי את הנסיעה לבנגקוק, אוטובוס לילה ווי איי פי שיוצא ב 7 בערב מציאנג ראי ומגיע לבנגקוק ב 6 בבוקר. וחזרתי לחדר לעוד ערב של בריכה פירות בירה קרה וטלוויזיה.
למחרת, אריזה מגושמת, פריקה ואריזה מחדש (מגושם לא פחות מהראשונה) וארוחת בוקר. לפני שפיניתי את החדר קפצתי למספרה להסתפר כדי שאראה כמו בן אדם כשאני חוזר לארץ על הדרך עשיתי גם פדיקור כי המצב היה... חזרתי לחדר למקלחת וב 13 פיניתי את החדר. את השעות עד ל 7 בערב, זמן יציאת האוטובוס לבנגקוק העברתי בקריאה פירות מסז תאילנדי טוב וסתם רביצה.
כשהגיעה השעה תפסתי טוקטוק לתחנת האוטובוסים המרכזית ותפסתי את האוטובוס דרומה לבנגקוק. האוטובוס ממש נוח וכיפי, כמו מחלקה ראשונה במטוס, הכיסאות גדולים ומרווחים שיורדים למצב שכיבה מלא ואפילו יש הדום לרגליים בים הנוסעים מסתובבת דיילת שמחלקת מים מיצים קלים חטיפים כריות ושמיכות ואפילו מגבונים לחים להתרעננות, ממש VIP. את רוב הנסיעה העברתי בשינה טובה והתעוררתי ממש עם ההגעה לבנגקוק ב 6 בבוקר. תפסתי מונית למלון, איסטין מקאסאן שסגרתי לפני חודש זרקתי את התיקים, בעצם הבל בוי הניח עבורי את התיקים בחדר ובשעה 7 כבר הייתי בשוק פרטונאם עם רשימת הקניות, ממלא מזוודה חדשה.
הדרך אל המקדש קלה ונוחה וכעשרים דקות אחר כך כבר הייתי בכניסה למקדש. הכניסה למקדש היא ללא תשלום אבל בכל מקום מפוזרים פקחים של המקום כדי לשמור על הסדר והכבוד הראוי למקום. המקדש מצוחצח ונקי והם שומרים אותו בצורה הזו בקנאות. נכנסתי פנימה לחצר המקיפה את המקדש וכבר בכניסה המקדש הרגיש לי שונה, ראשים גרוטסקים תלויים בכניסה מקבלים בברכה את הבאים, המקדש שוכן בגיא, עמק בין הרים ולא על ראש ההר כפי שנהוג במקדשים בודהיסטים ובנוסף, כולו בלבן. דפדפתי בספר כדי לקרוא קצת על המקום וההיסטוריה שלו ומתברר שההרגשה לי היתה בדיוק במקום. המקדשים הבודהיסטים הדרך כלל נבנים על ראש הר או גבעה כיוון שמקום נישא מייצג את את גן העדן ולכן מקומם של המקדשים הוא שם. המקדש הזה בשונה לכל המקדשים שבהם ביקרתי שוכן בעמק המייצג, לפי התפיסה הבודהיסטית את הגיהנום והוא משקף בדיוק את זה. הכל חיוור ולבן, ידיים מבצבצות מהאדמה כאילו מבקשות עזרה להימלט מהתופת שומרי סף בדמויות מאיימות שומרות וכאילו רודות בידיים היוצאות מהאדמה ומעל, מעבר לגשר ארוך מעוטר בשני דרקונים, המקדש המפואר כולו בלבן בוהק משובץ בפיסות ניקל וכסף המחזירות את אור השמש. מרשים ושונה מכל מקום אחר בו הייתי במזרח.
אחרי כשעה חצי של התרוצצות והסתובבות סביב הדמוית בתול המקדש ובחצר מיציתי והלכתי לאכול משהו במסעדה מעבר לכביש ומשם חזרתי העירה לחפש את השוק כדי לקנות פירות לשארית השהות שלי. רכשתי קילו מכל פרי בשוק, רמבוטן, דרגון פרוט, לונגקונג, גואיבות, מנגו, מנגוסטין, אננס, מאי תאי ואולי שכחתי משהו אבל הבנתם את הרעיון. הגעתי למלון פרקתי את השקיות וחזרתי לקטנוע לסיבוב בשוק הלילה. כשהגעתי הבנתי שהשוק יפתח בעוד שעה וחצי אז ניצלתי את הזמן בסתם להסתובב ברחובות צ'יאנג ראי. תוך כדי הליכה בלי מטרה מוגדרת ראיתי דוכן חמוד לשייקים והתיישבתי לשייק אננס קוקוס כיוון שכל השולחנות היו תפוסים ביקשתי להצטרף לשולחן בו ישב איש, נראה פלאן, לבד. התיישבתי לידו והוא התחיל שופך את סיפור חייו. מסתבר שהוא אמריקאי שחי כאן בצ'יאנג ראי ולא מסוגל לחזור ולחיות את החיים של המערביים. הוא נוסע לארה"ב שלושה חודשים בשנה עושה מספיק כסף כדי לחיות את שארית השנה בצ'יאנג ראי וכך הוא נוהג ב 12 שנים האחרונות. הפרט הכי חשוב שקיבלתי ממנו שהיום זה יום שישי ומחר, ביום שבת יש בזאר לילה של סופ"ש בו סוגרים את הרחוב הראשי וישנם דוכנים של קניות ואוכל לאורך 4 ק"מ ושווה ללכת. טוב אז יש מה לעשות מחר.
נפרדנו ואני קפצתי לשוק הלילה לעשות סיבוב קטן ולהתענג על האוכל המקומי בדוכנים הקטנים של השוק. אספתי שרימסים ושיפודי סקוויד סרטני חוף ודגיגים מטוגנים וישבתי לאכול בעונג. כשסיימתי עשיתי סיבוב בין הדוכנים המציעים את הג'אנק הרגיל של תאילנד, מפסלונים דרך חולצות ממותגות, אוריגינל קופי, ועד טלפונים סלולריים ולא הצלחתי להביא את עצמי לקנות כלום למרות שהיתה בידי רשימה מפורטת של קניות היישר מהילדים שהספיקו לחזור לארץ, להתחיל להתגעגע לתאילנד והתחרט על כל הדברים שלא קנו כשהיו שם. אחרי שעה בלי קניות פרשתי לחדר למקלחת טובה צלחת פירות מפוארת, בירה צוננת, סרט ב HBO HD וכמובן, שינה טובה במיטת הקינג סייז שלי.
למחרת, קמתי לארוחת בוקר כשאני יודע שאי צריך לעזוב את מלון עד השעה 12 אז ארזתי ויצאתי לארוחת בוקר כשהגעתי לקבלה ביקשתי לדעת אם עדיין המלון התפוסה מלאה ליומיים הקרובים או שהיה ביטול ובכל זאת אני יכול להשאר, ממש לא היה לי כוח ורצון ללכת לחפש מלון אחר. פקיד הקבלה אמר שהוא יבדוק ובינתיים הלכתי לאכול ארוחת בוקר. הבופה העשיר התחיל בצד אחד של החדר אוכל והמשיך עד הקצה השני של החדר, עמוס בכל מה שתאילנד יודעת להציע ואני, קפה, שני צנימים חמאה ריבה ופירות, זהו.
יצאתי מחדר האוכל וחזרתי לפקיד הקבלה שבישר לי חגיגית, יש לך חדר לעוד שני לילות וביקש תשלום מראש. אין בעיה שילמתי והלכתי לחדר לפרוק את מה שארזתי.
קראתי קצת על המקומות מסביב וגיליתי שיש מפל מפואר ממש בקרבת מקום, 30 ק"מ מהעיר. הנעתי את הטוסטוס ורכבתי לכיוון כשהגעתי מצאתי את הג'יפים של טאנה דרעק חונים שם ומלא ישראלים סביבם. הבנתי שבמפל הזה כבר הייתי לפני חודש, אולי טיפה יותר, התבעסתי קצת על הדרך שעשיתי אבל לא נורא לפחות עצרתי לקשקש עם כמה מהישראלים. סיפרתי להם על המקדש הלבן ולא הבנתי למה טאנה לא לוקחים לשם הרי זה רבע שעה נסיעה. והם קראו לאחראי הטיול, בחור תאי שקורא לעצמו ניקון, ושאלו. מסתבר שלנו הישראלים יצא שם רע גם במקדש הלבן ומנהלי האתר המקדש הלבן אסרו על טיולי טאנה לעצור ולהכנס למקדש בגלל ההתנהגות של הישראלים. חבל.
עליתי חזרה לקטנוע ונסעתי חזרה לכיוון העיר. בדרך עצרתי בכמה כפרים חקלאיים מגדלי אורז ועצרתי לנוח בפארק רחב ידיים שבאמצעו פסל דרקון ענק. פרשתי מגבת הנחתי את התיק ורבצתי להנאתי מביט בעוברים ושבים מצטלמים על רקע הדרקון המוזהב. המשכתי בנסיעה ועצרתי בבית קפה קטן על שפת אגם שהגיש קפה ועוגות מערביים, נהנתי מהבריזה הנעימה ומהקפה, העוגה לא היתה משהו.
הגעתי בסופו של דבר למלון למנוחת צהריים לקראת שוק הלילה שאמור להתחיל בעוד שעתיים ולפי האמריקאי שונא האמריקאיים שפגשתי, חייב להיות שם לראות. אחרי מנוחה של שלוש שעות בערך ועוד אמבטית קצף של שעה נסעתי לשוק ובאמת, האיש צדק, מאות דוכנים מסודרים משני צידי השדרה המרכזית ובמרכז שוק אוכל ענק. השוק פונה למקומיים ולא לתיירים כך שהסחורה בשוק מתחילה מקומפרסורים וכלים חקלאיים ועד טישרטים ארנקים וטלפונים ממש מוכרים שם הכל. טיילתי בין הדוכנים כשעתיים אולי טיפה יותר ולא הצלחתי לקנות כלום, ממש התאמצתי ועדיין לא קניתי כלום. קפצתי לשוק אוכל וסעדתי עם כמה תאילנדים סביב שולחן נמוך על מחצלת רחבת ידיים והתקפלתי חזרה לחדר.
את הלילה העברתי ב HBO HD, השלמתי את כל החסכים מחודש של אין טלוויזיה בלאוס וקמתי מאוחר לעוד יום של כלום, פשוט העברתי את היום (ללא מצלמה) בין השווקים והמקדשים בעיר.
נסעתי לתחנת האוטובוסים המרכזית וסגרתי לעצמי את הנסיעה לבנגקוק, אוטובוס לילה ווי איי פי שיוצא ב 7 בערב מציאנג ראי ומגיע לבנגקוק ב 6 בבוקר. וחזרתי לחדר לעוד ערב של בריכה פירות בירה קרה וטלוויזיה.
למחרת, אריזה מגושמת, פריקה ואריזה מחדש (מגושם לא פחות מהראשונה) וארוחת בוקר. לפני שפיניתי את החדר קפצתי למספרה להסתפר כדי שאראה כמו בן אדם כשאני חוזר לארץ על הדרך עשיתי גם פדיקור כי המצב היה... חזרתי לחדר למקלחת וב 13 פיניתי את החדר. את השעות עד ל 7 בערב, זמן יציאת האוטובוס לבנגקוק העברתי בקריאה פירות מסז תאילנדי טוב וסתם רביצה.
כשהגיעה השעה תפסתי טוקטוק לתחנת האוטובוסים המרכזית ותפסתי את האוטובוס דרומה לבנגקוק. האוטובוס ממש נוח וכיפי, כמו מחלקה ראשונה במטוס, הכיסאות גדולים ומרווחים שיורדים למצב שכיבה מלא ואפילו יש הדום לרגליים בים הנוסעים מסתובבת דיילת שמחלקת מים מיצים קלים חטיפים כריות ושמיכות ואפילו מגבונים לחים להתרעננות, ממש VIP. את רוב הנסיעה העברתי בשינה טובה והתעוררתי ממש עם ההגעה לבנגקוק ב 6 בבוקר. תפסתי מונית למלון, איסטין מקאסאן שסגרתי לפני חודש זרקתי את התיקים, בעצם הבל בוי הניח עבורי את התיקים בחדר ובשעה 7 כבר הייתי בשוק פרטונאם עם רשימת הקניות, ממלא מזוודה חדשה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה