בוקר טוב, יום האחרון בלואנג פראבנג, היום מתחיל המסע חזרה לתאילנד. למה מסע, כי יש לי שלוש אפשרויות להגיע לתאילנד, האחת, טיסה, יקר ומסוכן כי בלאוס טסה חברת התעופה המקומית עם מטוסים עם פרופלורים שלא מתוחזקים משנות ה-70 אני חושב. השנייה, אוטובוס לעיירת הגבול הואסאיי, בים 14 ל 19 שעות של עונג עלכבישים לא סלולים בין הרים וגאיות ובשאיפה שהכביש לא חסום והשלישית, שייט איטי במעלה נהר המיקונג שלוקח יומיים. אז אתם בטח מבינים שהאפשרות האחרונה היא הראשונה שלי בגלל שלאט לאט זו הדרך לעשות דברים כאן. אבל מי שקרא את הפוסט הקודם כבר בטח יודע שהשייט בספינת הפאר שבניתי עליה בוטל אז נאלצתי להסתפק בסירה הציבורית שיוצאת מהמזח בלואנג פראבנג ומגיעה אחרי יומיים להואסאיי, בגבול לאוס תאילנד.
ברבע לשבע התייצבתי בכניסה למלון וחיכיתי להסעה שהתאחרה אבל אחרי טלפון קצר עם הסוכנות התייצב הנהג והסיע אותי למזח השוכן כ 15 ק"מ מהעיר. רובכם מדמיינים מזח על המים אבל כל מה שיש זה 5 במבוקים עבים מצורפים אחד לשני בחבל לא הדוק בין גדת הנהר לסירה. עליתי לסירה ולהפתעתי הסירה הציבורית המתוארת בספר כסירה מיושנת שבה המקומיים עולים עם חזירים ותרנגולות היתה סירה ארוכה וצרה נראית דיי חדשה שבתוכה מסודרים כמו באוטובוס כיסאות זוגיים אחד מאחורי השני בשני טורים. חזירים ותרנגולות, לא היו אבל בקדמת הסירה היה מקום שמיועד לסחורות ושם היו לא מעט שקי אורז ומגוון לא קטן שלסחורה יבשה שהמקומיים הביאו איתם כדי לקחת לכפריהם המרוחקים.
תפסתי מקום בצד של האין שמש, ההנחה היתה שאנחנו מפליגים מערבה אז לשבת בצד ימין של הסירה (שפונה צפונה) יאפשר לי יום שלם של אין שמש בזמן שבצד השני סיכוי טוב שיתבשלו באיטיות כאשר העננים יפזרו והשמש תיחשף. אחרי חצי שעה הסירה התמלאה ויצאנו לדרך, השייט איטי ומנדנד בעדינות, ולאט לאט הרגשתי איך נמנמת הקיץ המצויה נופל עליי ברכות. הוצאתי אוזניות מהתיק חיברתי לטלפון ושקעתי בספק נמנום ספק שינה לצלילי פורטיס, זילבר, דוכין, חנוך, בנאי וחבריהם. כל שעה לערך עצרה הסירה על גדת הנהר באמצע כלום והורידה אחד או יותר מהמקומיים, כנראה לביתו. לאט לאט הסירה החלה מתרוקנת ממקומיים ולקראת סוף יומו הראשון של השייט היו בסירה רק תיירים, פלאנים. מידיי פעם שלפתי מצלמה וצילמתי את הנוף סביב, את הכפרים הקטנים על גדת הנהר שנראה שאינם מחוברים לכלום, סביבם ג'ונגל מטורף ונראה שדרך הגישה היחידה אל הכפרים היא דרך הנהר. אחרי כמה צילומים חזרתי לנמנם וכך מחזור חדש של פורטיס זילבר דוכין ושות' התחיל שוב. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש רעב אז קפצתי לקצה הסירה שם יש קיוסק קטן שמציע שתייה קלה, בירה, קפה, חטיפים ומנות חמות של נודלס. לקחתי מנה של נודלס ובירה לאו (המשובחת) וישבתי על חרטום הסירה כדי להתענג על ארוחת הצהריים כמעט בטבע.
לקראת השעה 18:00 השמש החלה שוקעת והתחלתי להפנים שכיוון שלא שטים בלילה אז אנחנו אמורים להגיע לפאקבאנג ממש בקרוב. ובאמת אחרי כרבע שעה עגנו בפאקבאנג שם על החוף חיכו לנו, לפאלנים, עשרות נערים ונערות עם דפים מודפסים של הגסטהאוסים בעיירה. אחד הנערים לקח אותי לראות את הגסטהוס של משפחתו וכשהגעתי ונכנסתי לחדר ריח חריף של עובש וסתם סירחון יצא מהחדר, אמרתי תודה והתחלתי לצאת כשאביו הפציר בי ואמר, עזוב זה ללילה אחד לא צריך לעשות סיפור. חייכתי ויצאתי, מייד קפצה עליי נערה שלקחה אותי 50 מטר משם לגסטהואס מסריח אחר הבנתי שהכל כאן פחות או יותר אותו דבר. הורדתי את התיק פתחתי את הספר כדי לקבל אולי טיפ, אולי יש פה משהו סביר. הספר דיכא אותי עוד יתר בתאורים גראפיים של החדרים בעיירה. ירדתי חזרה לכוון המזח כשמהצד השני על קצה הגבעה ראיתי בונגלוסים מעץ, שנראים טוב. עליתי לקצה הגבעה והגעתי לקבלה שם ישב בחור הודי העונה שלם סאלים שאלתי לחדרים פנויים ומחיר הוא אמר אתה לא רוצה לראות את החדר לפני המחיר אמרתי שכדאי שאשמע את המחיר קודם כי אם זה יקר מידיי אין טעם שאטריח את עצמי לראות את החדר. מסתבר שזה עבד, 8 דולר לבונגלוס הצופה לנהר, נקי להפליא עם מים חמים, מאוורר תקרה ומזגן, לקחתי. מקלחת קצרה ויצאתי לחפש משהו לאכול. כשחזרתי מהאוכל גיליתי שיש הפסקת חשמל בכפר והיא נמשכה כשעה עד שהחשמל לאט לאט, וולט אחרי וולט חזר.
נכנסתי לישון כי מחר יש את הפרק השני של השייט מפאקבנג להואסאיי.
בוקר טוב רבע לשבע, מקלחת טובה ויצאתי לתור אחר ארוחת בוקר, שתי דקות אחר כך כבר ישבתי לאכול מרק נודל עם עוף. חזרתי לחדר אספתי את החפצים שלי וירדתי למזח לתפוס את הסירה להואסאיי. התיישבתי בסירה שנראתה אפילו חדישה יותר מזו של אתמול, פה הכסאות היו מסודרים זוגות זוגות אחד מול השני וביניהם שולחן, ממש כמו ברכבת, מרווח ונחמד. כל הפלאנים שהיו אתמול על הסירה הופיעו היום לסירת ההמשך ויחד איתנו היו מספר קטן של מקומיים. התחלנו לשוט וכל מה שעשיתי אתמול בשייט עשיתי גם היום עם דגש לנמנום, מוסיקה וסתם בהייה בנוף שמסביב. לקראת השעה 11 בצהריים נתקענו, והנהג הלך לתקן את המנוע. ב 11:30 המשכנו לנוע וב 14 נתקענו שוב. לקראת השעה שש בערב הגענו להואסאיי ירדתי למהסירה ישר לגסטהואס על שפת הנהר, לקחתי חדר פינתי עם נוף פנורמי מזגן מים חמים נקי ונעים ב 8 דולר. מקלחת קצרה ויצאתי לאכול. בדרך חזרה נפל לי האסימון שזה היום האחרון בלאוס אז קניתי לאו לאו (שיכר אורז) לפני שאני נפרד מהמדינה הנהדרת הזו.
ניסיתי לברר איך אני חוצה את הגבול ואיך מהגבול אני מגיע לציאנג ראי ולא ממש הצלחתי אז החלטתי לקום ממש מוקדם עוד לפני שפותחים את מעבר הגבול כידי לעבור לפני שהוואנים בצד השני יוצאים, כך אולי אוכל לתפוס אחד לכיוון. קמתי מוקדם ובשבע וחצי כבר עשיתי צק אוט, בעלי הגסטהואס החביבים הקפיצו אותי על הקטנוע הפרטי שלהם (ללא תשלום) למעבר הגבול ושם סגרתי את הנסיעה לצ'יאנג ראי. צק אוט מלאוס, 40 באט סירה לחצות את הנהר, צק אין לתאילנד ואחרי חצי שעה אני בצד התאילנדי שותה שייק מנגו ואוכל ארוחת בוקר מחכה לוואן שיצא ב 10:30.
כעשר דקות לפני הזמן בא אליי הנהג וביקש שאעלה לרכב, יוצאים. שעתיים אחרי, אני במסוף אוטובוסים 2 בציאנג ראי לשאריות של טיול.
ברבע לשבע התייצבתי בכניסה למלון וחיכיתי להסעה שהתאחרה אבל אחרי טלפון קצר עם הסוכנות התייצב הנהג והסיע אותי למזח השוכן כ 15 ק"מ מהעיר. רובכם מדמיינים מזח על המים אבל כל מה שיש זה 5 במבוקים עבים מצורפים אחד לשני בחבל לא הדוק בין גדת הנהר לסירה. עליתי לסירה ולהפתעתי הסירה הציבורית המתוארת בספר כסירה מיושנת שבה המקומיים עולים עם חזירים ותרנגולות היתה סירה ארוכה וצרה נראית דיי חדשה שבתוכה מסודרים כמו באוטובוס כיסאות זוגיים אחד מאחורי השני בשני טורים. חזירים ותרנגולות, לא היו אבל בקדמת הסירה היה מקום שמיועד לסחורות ושם היו לא מעט שקי אורז ומגוון לא קטן שלסחורה יבשה שהמקומיים הביאו איתם כדי לקחת לכפריהם המרוחקים.
תפסתי מקום בצד של האין שמש, ההנחה היתה שאנחנו מפליגים מערבה אז לשבת בצד ימין של הסירה (שפונה צפונה) יאפשר לי יום שלם של אין שמש בזמן שבצד השני סיכוי טוב שיתבשלו באיטיות כאשר העננים יפזרו והשמש תיחשף. אחרי חצי שעה הסירה התמלאה ויצאנו לדרך, השייט איטי ומנדנד בעדינות, ולאט לאט הרגשתי איך נמנמת הקיץ המצויה נופל עליי ברכות. הוצאתי אוזניות מהתיק חיברתי לטלפון ושקעתי בספק נמנום ספק שינה לצלילי פורטיס, זילבר, דוכין, חנוך, בנאי וחבריהם. כל שעה לערך עצרה הסירה על גדת הנהר באמצע כלום והורידה אחד או יותר מהמקומיים, כנראה לביתו. לאט לאט הסירה החלה מתרוקנת ממקומיים ולקראת סוף יומו הראשון של השייט היו בסירה רק תיירים, פלאנים. מידיי פעם שלפתי מצלמה וצילמתי את הנוף סביב, את הכפרים הקטנים על גדת הנהר שנראה שאינם מחוברים לכלום, סביבם ג'ונגל מטורף ונראה שדרך הגישה היחידה אל הכפרים היא דרך הנהר. אחרי כמה צילומים חזרתי לנמנם וכך מחזור חדש של פורטיס זילבר דוכין ושות' התחיל שוב. באיזשהו שלב התחלתי להרגיש רעב אז קפצתי לקצה הסירה שם יש קיוסק קטן שמציע שתייה קלה, בירה, קפה, חטיפים ומנות חמות של נודלס. לקחתי מנה של נודלס ובירה לאו (המשובחת) וישבתי על חרטום הסירה כדי להתענג על ארוחת הצהריים כמעט בטבע.
לקראת השעה 18:00 השמש החלה שוקעת והתחלתי להפנים שכיוון שלא שטים בלילה אז אנחנו אמורים להגיע לפאקבאנג ממש בקרוב. ובאמת אחרי כרבע שעה עגנו בפאקבאנג שם על החוף חיכו לנו, לפאלנים, עשרות נערים ונערות עם דפים מודפסים של הגסטהאוסים בעיירה. אחד הנערים לקח אותי לראות את הגסטהוס של משפחתו וכשהגעתי ונכנסתי לחדר ריח חריף של עובש וסתם סירחון יצא מהחדר, אמרתי תודה והתחלתי לצאת כשאביו הפציר בי ואמר, עזוב זה ללילה אחד לא צריך לעשות סיפור. חייכתי ויצאתי, מייד קפצה עליי נערה שלקחה אותי 50 מטר משם לגסטהואס מסריח אחר הבנתי שהכל כאן פחות או יותר אותו דבר. הורדתי את התיק פתחתי את הספר כדי לקבל אולי טיפ, אולי יש פה משהו סביר. הספר דיכא אותי עוד יתר בתאורים גראפיים של החדרים בעיירה. ירדתי חזרה לכוון המזח כשמהצד השני על קצה הגבעה ראיתי בונגלוסים מעץ, שנראים טוב. עליתי לקצה הגבעה והגעתי לקבלה שם ישב בחור הודי העונה שלם סאלים שאלתי לחדרים פנויים ומחיר הוא אמר אתה לא רוצה לראות את החדר לפני המחיר אמרתי שכדאי שאשמע את המחיר קודם כי אם זה יקר מידיי אין טעם שאטריח את עצמי לראות את החדר. מסתבר שזה עבד, 8 דולר לבונגלוס הצופה לנהר, נקי להפליא עם מים חמים, מאוורר תקרה ומזגן, לקחתי. מקלחת קצרה ויצאתי לחפש משהו לאכול. כשחזרתי מהאוכל גיליתי שיש הפסקת חשמל בכפר והיא נמשכה כשעה עד שהחשמל לאט לאט, וולט אחרי וולט חזר.
נכנסתי לישון כי מחר יש את הפרק השני של השייט מפאקבנג להואסאיי.
בוקר טוב רבע לשבע, מקלחת טובה ויצאתי לתור אחר ארוחת בוקר, שתי דקות אחר כך כבר ישבתי לאכול מרק נודל עם עוף. חזרתי לחדר אספתי את החפצים שלי וירדתי למזח לתפוס את הסירה להואסאיי. התיישבתי בסירה שנראתה אפילו חדישה יותר מזו של אתמול, פה הכסאות היו מסודרים זוגות זוגות אחד מול השני וביניהם שולחן, ממש כמו ברכבת, מרווח ונחמד. כל הפלאנים שהיו אתמול על הסירה הופיעו היום לסירת ההמשך ויחד איתנו היו מספר קטן של מקומיים. התחלנו לשוט וכל מה שעשיתי אתמול בשייט עשיתי גם היום עם דגש לנמנום, מוסיקה וסתם בהייה בנוף שמסביב. לקראת השעה 11 בצהריים נתקענו, והנהג הלך לתקן את המנוע. ב 11:30 המשכנו לנוע וב 14 נתקענו שוב. לקראת השעה שש בערב הגענו להואסאיי ירדתי למהסירה ישר לגסטהואס על שפת הנהר, לקחתי חדר פינתי עם נוף פנורמי מזגן מים חמים נקי ונעים ב 8 דולר. מקלחת קצרה ויצאתי לאכול. בדרך חזרה נפל לי האסימון שזה היום האחרון בלאוס אז קניתי לאו לאו (שיכר אורז) לפני שאני נפרד מהמדינה הנהדרת הזו.
ניסיתי לברר איך אני חוצה את הגבול ואיך מהגבול אני מגיע לציאנג ראי ולא ממש הצלחתי אז החלטתי לקום ממש מוקדם עוד לפני שפותחים את מעבר הגבול כידי לעבור לפני שהוואנים בצד השני יוצאים, כך אולי אוכל לתפוס אחד לכיוון. קמתי מוקדם ובשבע וחצי כבר עשיתי צק אוט, בעלי הגסטהואס החביבים הקפיצו אותי על הקטנוע הפרטי שלהם (ללא תשלום) למעבר הגבול ושם סגרתי את הנסיעה לצ'יאנג ראי. צק אוט מלאוס, 40 באט סירה לחצות את הנהר, צק אין לתאילנד ואחרי חצי שעה אני בצד התאילנדי שותה שייק מנגו ואוכל ארוחת בוקר מחכה לוואן שיצא ב 10:30.
כעשר דקות לפני הזמן בא אליי הנהג וביקש שאעלה לרכב, יוצאים. שעתיים אחרי, אני במסוף אוטובוסים 2 בציאנג ראי לשאריות של טיול.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה