חזרתי לפני קצת יותר משבוע, "נחתתי" או בעצם אולי לא, לא יודע. החלטתי לכתוב עוד פוסט אחד, אחרון כדי לסכם. אשתי אומרת שאני מכור וחייב לכתוב כל הזמן ובגלל ששבוע לא כתבתי אז התעורר הצורך העז להשלים. אתם יודעים מה, אולי, קצת. היה לי כיף גדול לטייל עם המשפחה ואחר כך גם לבד והיה לי לעונג לכתוב גם כשהאינטרנט הלאוס התעמר בי.
אז לפני שאני מתחיל להתרפק על מה היה ואיך היה אני רוצה לומר תודה לכל אחד ואחת מכם שקראו בסבלנות את השטויות שלי. אלו החוויות שלנו ושלי וזה לא מובן מאליו שיש מישהו שעוקב וקורא את החוויות שלנו. זה כל כל לא מובן מאליו שאני לא לא מבין בכלל איך יש לבלוג עד עכשיו קרוב ל 4000 צפיות. אז באמת תודה לכל מי שקרא והשתתף איתנו במסע שלנו ובמסע שלי. ואני מקווה שבקרוב, ממש מקווה וממש בקרוב אנחנו ואני נצא לעוד מסע כדי שיהיה לי מה לכתוב וכמובן לכם לקרוא (האמת העיקר שיהיה טיול).
אז, שבוע אחרי והכל מתחיל ככה לשקוע במקום, ההבנה שאני פה יחד עם החוויות שחוויתי שם. ברוב המקומות שהייתי נהנתי ובחלק גדול מהם מיציתי ישנם עוד מקומות אליהם לא הגעתי מקוצר זמן ומבחירה. אולי לא הכל יצא כמו שתכננתי אבל אני מרוצה ממה שיצא בסופו של דבר. אני חושב שההחלטה לעשות את זה לאט בלי לרוץ ולהספיק אלא להתרווח ולחיות את המקום הרגע האנשים הנופים והאוכל עשתה את הטיול הזה ממוצלח למהנה. לא פעם יצאתי לטייל בחו"ל, ובאחד המקרים אפילו הצטרפתי לקבוצה (רחמנא ליצלן) וההרגשה של ההחמצה לא באה מחוסר הספק של אתרים או מפריימים מפוספסים אלא מחוסר היכולת לחיות את המקום ולהנות והאווירה ומהרוח של המקום. להיות תייר זה להיות אורח לרגע ואני לא מסוגל להיות תייר, אני צריך להיות מקומי, גם אם זה לזמן קצר.
מחר אני חוזר לעבודה, (סוף סוף) וזה נראה כאילו לפני כמה ימים הייתי בעבודה היתה חופשה קצרה של חג כלשהו אחריו היתה שבת והנה סוף השבוע הארוך נגמר ואני חוזר לעבודה מחר. אני מקווה שהם עוד זוכרים איך אני נראה שם כי את כרטיס העובד שלי איבדתי ואין לי דרך להיכנס למשרד, אולי זה לטובה.
ועוד דבר אחד קטן, אומנם הטיול המשפחתי לא היה זול אבל אני ממליץ בחום לכל מי שיכול להרשות לעצמו, לנסות את החוויה הזו. המשפחה הגרעינית עוברת תהליך מדהים, נפלא ובונה של גיבוש. אחרי הטיול אנחנו ובמיוחד הילדים מכירים אחד את השני הרבה יותר טוב, יש סוג של ערבות הדדית בינהם והם שומרים אחד על השני ודואגים כל הזמן אחד לשני. זה היה גם לפני כן אבל זה התעצם בעשרות מונים אחרי. ישנן הרבה מסקנות מהטיול שכנראה נלמד מהם וניישם בטיול הבא למדנו המון ברגליים וכולנו אסירי תודה על ההזדמנות להיות שם ולחוות את החוויות שחווינו. אני חושב שלילדים ולנו נוסף עוד רובד של פתיחות לשונה של קבלה לאחר ובנוסף למדנו להרגיש אחד את השני טוב יותר ולהיות פתוחים אחד עם השני יותר.
ולגביי, אני למדתי לשתוק.
אז לפני שאני מתחיל להתרפק על מה היה ואיך היה אני רוצה לומר תודה לכל אחד ואחת מכם שקראו בסבלנות את השטויות שלי. אלו החוויות שלנו ושלי וזה לא מובן מאליו שיש מישהו שעוקב וקורא את החוויות שלנו. זה כל כל לא מובן מאליו שאני לא לא מבין בכלל איך יש לבלוג עד עכשיו קרוב ל 4000 צפיות. אז באמת תודה לכל מי שקרא והשתתף איתנו במסע שלנו ובמסע שלי. ואני מקווה שבקרוב, ממש מקווה וממש בקרוב אנחנו ואני נצא לעוד מסע כדי שיהיה לי מה לכתוב וכמובן לכם לקרוא (האמת העיקר שיהיה טיול).
אז, שבוע אחרי והכל מתחיל ככה לשקוע במקום, ההבנה שאני פה יחד עם החוויות שחוויתי שם. ברוב המקומות שהייתי נהנתי ובחלק גדול מהם מיציתי ישנם עוד מקומות אליהם לא הגעתי מקוצר זמן ומבחירה. אולי לא הכל יצא כמו שתכננתי אבל אני מרוצה ממה שיצא בסופו של דבר. אני חושב שההחלטה לעשות את זה לאט בלי לרוץ ולהספיק אלא להתרווח ולחיות את המקום הרגע האנשים הנופים והאוכל עשתה את הטיול הזה ממוצלח למהנה. לא פעם יצאתי לטייל בחו"ל, ובאחד המקרים אפילו הצטרפתי לקבוצה (רחמנא ליצלן) וההרגשה של ההחמצה לא באה מחוסר הספק של אתרים או מפריימים מפוספסים אלא מחוסר היכולת לחיות את המקום ולהנות והאווירה ומהרוח של המקום. להיות תייר זה להיות אורח לרגע ואני לא מסוגל להיות תייר, אני צריך להיות מקומי, גם אם זה לזמן קצר.
מחר אני חוזר לעבודה, (סוף סוף) וזה נראה כאילו לפני כמה ימים הייתי בעבודה היתה חופשה קצרה של חג כלשהו אחריו היתה שבת והנה סוף השבוע הארוך נגמר ואני חוזר לעבודה מחר. אני מקווה שהם עוד זוכרים איך אני נראה שם כי את כרטיס העובד שלי איבדתי ואין לי דרך להיכנס למשרד, אולי זה לטובה.
ועוד דבר אחד קטן, אומנם הטיול המשפחתי לא היה זול אבל אני ממליץ בחום לכל מי שיכול להרשות לעצמו, לנסות את החוויה הזו. המשפחה הגרעינית עוברת תהליך מדהים, נפלא ובונה של גיבוש. אחרי הטיול אנחנו ובמיוחד הילדים מכירים אחד את השני הרבה יותר טוב, יש סוג של ערבות הדדית בינהם והם שומרים אחד על השני ודואגים כל הזמן אחד לשני. זה היה גם לפני כן אבל זה התעצם בעשרות מונים אחרי. ישנן הרבה מסקנות מהטיול שכנראה נלמד מהם וניישם בטיול הבא למדנו המון ברגליים וכולנו אסירי תודה על ההזדמנות להיות שם ולחוות את החוויות שחווינו. אני חושב שלילדים ולנו נוסף עוד רובד של פתיחות לשונה של קבלה לאחר ובנוסף למדנו להרגיש אחד את השני טוב יותר ולהיות פתוחים אחד עם השני יותר.
ולגביי, אני למדתי לשתוק.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה