הדרך מתאילנד, בנגקוק לקמבודיה סיאם ריפ – מסתבר שיש יותר עולם שלישי

עם הגיענו לבנגקוק ירדנו בסניף המרכז למטייל תאילנד ברחוב הקאווסן. שם בטוח נמצא מלון ולגבי נסיעה לקמבודיה החברה המתחרה מעבר לכביש מציעים נסיעה עד סיאם ריפ תמורת 250 בהאט לאדם כך שאחרי שנסגור מלון נוכל לקפוץ מעבר לכביש ולסגור הסעה למחר בבוקר. אגב, שבועיים שלא עשינו כביסה ולא ממש נשאר לנו מה ללבוש אז קפצתי למכבסה באחת הסמטאות הסמוכות לקאווסן ובמחיר מופקע של 70 בהאט לקילו קיבלתי שרות אקספרס, 12 קילו כביסה נקייה ומקופלת תוך 4 שעות (המחיר הרגיל הוא בין 30 ל 40 בהאט לקילו, תלוי אם אתה יפני).

אז סגרנו מלון, לקחנו את הנובו סיטי הוטל המעולה שנמצא 5 דקות מהקוואסן בנסיעת טוקטוק מטורפת כ 15 דקות ברגל. את המזוודות הענקיות השארנו בסניף המטייל ללילה בשמירת חפצים ונסענו קלים למלון. את הנסיעה לקמבודיה סגרנו גם במטייל שהבטיחו לנו שאיתם אין שטיקים זו חברה טובה ומסודרת שמארגנת את ההסעות ובמקום לשלם 250 בהאט לאדם אצל המתחרים שילמנו 400 בהאט לאדם עם הבטחה שילך חלק. עם ההגעה למלון החבר'ה רצו להרגיש את העיר הגדולה וקמה תנועה מאוחדת של שלושה נגד אחד (זה אני) ל MBK אז תפסנו טוקטוק, 100 בהאט לקניון ה MBK אני הייתי בקניון הזה מספר פעמים אבל הילדים שלא ממש אוהבים טיול בין חנויות נטול עכבישים לא היו. איך שנכנסנו לקניון התמונה היתה של שני ילדים עם פיות פעורים, איזה גודל, זה לא נגמר. התחלנו להסתובב בין החנויות, סתם בלי מטרה מוגדרת. אלון מצא בובת מיניון (מהסרט גנוב על המיניונים) ענקית עם כל מיני פונקציות לחיצה ודיבור שעלתה כ – 500 ש"ח (4000 בהאט) הסברנו שזה יקר מאוד והוא בתגובה אל תדאגו אני אוריד אותה במחיר. ניגש ניסה לסחור עם המוכרת ללא הצלחה וללא הבובה המשכנו. מצאנו חולצות של הסרט במידה של אלון והוא הסתפק בהן, ובכיף.
אורון שגילה את עולם הצילום עצר ליד כל חנות צילום, בחן, הסתכל, שאל וכשמצא משהו שמעניין אותו, תוסף עדשה למקרו ולזווית רחבה, פתח במשא ומתן עיקש עם המוכרת שבסופו יצא במעט במחיר שרצה אבל רכש את העדשה. נחמד לראות שאת אומנות המיקוח, בצורה עניינית, עדינה ומנומסת רכשו שני הזעטוטים בפחות מחודש.

חזרנו לרחוב הקוואסן לאסוף את הכביסה הנקייה ומשם חזרנו למלון, מקלחת טובה פרסום פוסט ויאללה לישון, כבר 02:30 בלילה.

התעוררנו מוקדם לקראת המסע אל קמבודיה, ארוחת בוקר נהדרת במלון ואפ על הטוק טוק 5 דקות ואנחנו בקוואסן ליד סניף המטייל מחכים להסעה לקמבודיה. 

ההסעה הגיעה מעט באיחור והנסיעה מבנגקוק אל הגבול עברה בשקט ובנחת, של שעה וחצי עצירה ל 10 דקות שרותים שתיה וממשיכים. 

כ 500 מטר מהגבול עצר המיני וואן במסעדה מקומית וביק מאתנו לרדת. כאן הציעו לנו לאכול ולשתות וכיוון שרצינו לאכול והמחירים היו סבירים אז אכלנו. ואז גם הסבירו לנו על המשך התהליך שיגיע פיק-אפ שיקפיץ אותנו לגבול שם נעשה צ'ק אוט מתאילנד ונעשה צ'ק אין לקמבודיה ומשם יעביר אותנו פיק-אפ לתחנת האוטובוסים המרכזית ושם יחכה לנו אוטובוס שייקח אותנו לסיאם ריפ, פשוט לא? אז זהו, שלא!
אל המלכודת הראשונה ידענו לא להיכנס והיא הייתה בוא, אני אחליף לך כסף לכסף קמבודי. אני בן לאשת מט"ח לא מחליף כסף אם אני לא רואה את השלט CHANGE או BANK אחד משניהם. אז פה לא נפלנו ושער העברה היה בערך פי 72 יותר נמוך ממה שסוף החלפנו. מהמלכודת השנייה גם כן הצלחנו לחמוק, איכשהו. מתוך קריאה אינסופית ברשת בטיפים של מטיילים בבלוגים בארץ ובחו"ל ראיתי התנהגות שחוזרת על עצמה, אתה רוכש הסעה מביאים אותך כמעט לגבול מציעים לך שרות ויזה מהיר ללא תורים וגובים ממך פי 2 או פי 3 ממחיר הוויזה. וכך בדיוק היה, נגשה אלינו נציגה של חברת ההסעות וביקשה סכום מופקע של 45$ לאדם עבור ויזה כמובן בבאטים. אני יודע שוויזה בגבול עולה 20$ ולכן המשכתי בשיחה ומשכתי אותה בלשונה שתאמר לי למה עדיף לי לעשות דרכה ואם אני אעשה לבד מה יהיה המחיר. את גיבוב השקרים המטופש שהוא פלטה שם לא היתה לי דרך לאמת אבל סמכתי על תחושת הבטן שלי שמגובה בעשרות טיפים ברשת ואמרתי, לא תודה, אני אעמוד בתור ואקח את הסיכוי והסיכון שזה יקח לי יותר זמן. כל הזמן חשבתי שאם שילמתי על ההסעה עד לסיאם ריפ אז הם צריכים להביא אותי לשם גם אם תהליך הוצאת הוויזה ייקח עוד שעה אבל הביטחון התערער ויחד איתו התחלתי לחשוש כאשר את האנגלים ששילמו את המחיר המופקע בלי לחשוב פעמיים הם העלו לטנדר שלוקח לגבול ואותנו השאירו להתייבש. שאלתי איפה כול אלו שהגיעו איתנו? ומתי מתכננים לעביר אותנו? התשובות היו סוג של לא רצית לשלם אז יש לנו זמן. הגדיל והאדיר אחד המלצרים ששאל אותי אם אני מישראל ואמר שהוא מפלסטין (למרות שהוא תאי מבטן ומלידה) ושיש בייננו סכסוך. הבנתי שאני צריך מנוף, לקחתי את הטלפון ליד והתקשרתי למרכז השרות של המטייל. הסברתי שמייבשים אותנו כי לא שילמנו הנציג ביקש לדבר עם מישהו מהתאילנדים המארגנים את ההסעה ותוך דקה, לא הייתה שום בעיה, מאי מי פאנ האה, בשנייה הגיע פיק אפ שלקח אותנו לגבול אפילו הפלסטינאי המתחזה הפך להיות הכלב-רץ שלנו שסחב מזוודות (ושוב תודה למרכז למטייל תאילנד) והוביל אותנו לנקודת הגבול רק שהאידיוט שכח שאין לנו ויזה. אז חזרתי לבד למשרד הוויזות עם ארבעת הדרכונים שם מילאתי את הטפסים צירפתי 20$ לכל אחד הדרכונים ותמונת פספורט אחת לכל דרכון. ואז הסרט התחיל, אחד משוטרי הגבול ניגש אליי ושאל אותי אם הדרכונים מזויפים אמרתי שבשום פנים ואופן לא הוא אמר שהם צריכים לבדוק ושזה יעלה 100 באט לכל דרכון, שלפתי 1000 בהאט בלי לשאול שאלות כי כל שאלה אחרי שהבנתי לאן הולך הכסף שלי הייתה רק מסבכת את המצב השוטר קיבל לידיו 600 בהאט עודף מאשנב (בו ישבו 4 אנשים, 100 לאדם) ללא היסוס שלף 100 בהאט נוספים מהעודף, שם בכיס חייך והחזיר לי 500 בהאט. זו הפעם הראשונה שאני משלם שוחד מימיי (ובכפייה). אחרי התהליך באשנב הקטן חזרו אליי הדרכונים עם הויזות המאושרות אבל הפעם שוטר אחר הביא לי אותם ורגע לפני שהוא מעביר לי אותם שוב דפדף בהם ושאל אותי, האם הם מזויפים? הפעם כבר לא חששתי אמרתי בהחלטיות לא ושכבר הייתי בסרט הזה לא צריך לחזור על זה פעמיים ושלפתי לו אותם מהיד. השוטר המופתע מעט עצר אותי ולקח חזרה את הדרכונים, דפדף ושוב דפדף והחזיר לי אותם. יצאתי משם והמשכתי לנקודת הגבול שם חיכו לי מיטל והילדים. אגב, לא היה תור לקבלת הוויזות רק שוחד אז כנראה שזו הסיבה לתעריפים המופקעים עבור שרות קיצור תורים.

עברנו את הגבול הכלב-רץ חיכה לנו והעלה את המזוודות לאוטובוס שנוסע לתחנה המרכזית שם עלינו על אוטובוס אחר שיביא אותנו לסיאם ריפ.

הדרך לסיאם ריפ נקראת במספר מקומות "דרך האמיצים" בהקבלה ל"דרך המוות" שבדרום אמריקה. ובכל אופן, הדרך מתחילה טוב, אוטובוס סביר עם מזגן נסיעה יחסית חלקה במהירות סבירה (סביב 80 קמ"ש) ללא הפרעות לאט לאט הדרך הופכת לבתי אפשרית, בורות ומהמורות שהאוטובוס פשוט נאלץ לעצור כדי לחצות. הנסיעה הופכת איטית כבדה ונראה שאין לה סוף. אחרי שעתיים הגענו עייפים אך רצוצים למלון פאנסי שמאנסי שאיך שנכנסנו לקחו לנו את כל התיקים מהידיים הושיבו אותנו בלובי הגישו לנו משקה קר ומגבת לחה להתרעננות ועשו עבורנו את הצ'ק אין בזמן שאנחנו צוחקים, איך נפלנו למקום כזה אנחנו כל כך תלושים עם נעלי ההרים בין העניבות.

בסה"כ, הנסיעה בין בנגקוק לסיאם ריפ אורכת כ - 5 שעות וחצי אבל בגלל העצירות בצד התאילנדי מעבר הגבול הבלתי אפשרי ובנוסף עוד עצירה בצד הקמבודי היום כולו נשרף ובסה"כ ומרגע היציאה מהמלון ועד רגע הכניסה למלון בקמבודיה עברו קצת יותר מ- 10 שעות.

חווית הגבול הקמבודי בכלל לא נעימה ואני מציע לאלו שרוצים להגיע לכאן לא ליפול לפחים הקטנים ששמים לכם. לשים לב לקטנות לא כדי שלא תצאו פראיירים אלא כדי שתצאו משם בשלום ותוכלו להגיע למחוז חפצכם. בנקודת הגבול היו עשרות ששילמו כדי לקצר תורים וכשראו אותי חוזר עם הויזות ביד שאלו לגבי תורים ואמרתי שכל הפראיירים מפחדים מתורים ולכן משלמים כדי לקצר תורים יוצא מכך שאין תורים כי כולם מפחדים.
היו יחד איתי במשרד הוויזות שני תיירים נוספים שעוברים את הסרט הזה כבר מספר פעמים ובכלל לא היו מופתעים מהשוחד בכפייה שלקחו ממני. אחד מהם אמר, זה כסף מאוד קטן בשבילנו אני מעדיף להסתכל לצד השני כשזה קורה להעלים עין ולקבל את הויזה. הוא ציין שאלו שעשו רעש מהשוחד הקטן נעצרו בעוון ניסיון לשחד פקיד ציבור ושוחררו אחרי כמה שעות עם קנס שמן. מגוחך אבל זוהי כנראה קמבודיה. נקווה לחוויות יותר מוצלחות בהמשך.