כל כך הרבה חברים ביקשו שלא אפסיק לכתוב גם כדי שאזכור את כל הפרטים ואתעד אותם בזמן וגם כי אין להם מה לעשות בעבודה אז הבלוג מעביר להם חצי שעה אז אני אמשיך לכתוב אני מצטער מראש שיהיו מעט תמונות או בכלל לא כי הרשת כאן זוחלת בקצב של מודם משנות ה 90, וזה כשיש רשת.
אז איך להמשיך, בערב הראשון שלי בוואנג וויאנג שמרתי על שקט קראתי בספר הטיולים וסמנתי את נקודות החובה, מפלים, מערות, שחייה המעיינות, אבובים בנהר הסונג כי ארן אמר שחייב וסיור בכפרים סביב העיירה.
בוקר, שלווה מבורכת עוטפת את המלון הקטן שלי שממוקם על אי קטן במרכז הנהר. השעה 06:00 וערפילים מכסים את העננים שמעבר לנהר. פתחתי פחית קולה והתיישבתי במרפסת של החדר מהופנט ממה שרואות עניי. לאט לאט הערפילים החלו מתפוגגים ובמקומם נשארו ענני נוצה שנעמדו במרכז ההרים כך שבסיסי ההרים וקדקודם חשופים. מעל, בשמיים עננים אפורים כבדים מסתירים את השמש כשמיכה עבה. זו העונה הגשומה ואבל אולי אני אקבל איזו הבלחה של שמש?
השעה כבר 8 לא שמתי לב איך עפו שעתיים. מקלחת זריזה ואני בסאלה הפתוחה של המלון נהנה והנוף ומארוחת בוקר עשירה. המחיר, כ 4 דולר. זה יקר בהתחשב בעובדה שיש כאן גסטהאוסים שגובים מחיר דומה ללילה. השעה 10 והיום זוחל לו באיטיות תוך צפייה בנוף ומעבר על התמונות שלי. אני מחליט, היום אני לא עושה כלום! זה יום של סאה סאה (לאט לאט בלאית). לא יודע כמה ימים אני אשאר כאן אבל יום הבטלה הזה לא ישפיע על רשימת החובה. מקסימום נישאר עוד יום, בזה אני כבר מומחה.
חישוב זריז של הימים הנותרים עד לחזרה לארץ מגלה שאין סיכוי שאני חוזר לווייטנאם אלא אם כן את צפון ווייטנאם אני יעשה ביעף של 5-6 ימים. אין מצב שאני רץ כמו ג׳וק בבקבוק. זה יש לי מספיק בארץ אז אני כותב מייל שלא אגיע שולח וחוזר לשלווה.
הצהריים עברו בזחילה איטית ואני מקפל את המחשב וזז למרכז העיירה. קניתי מפה של העיירה ושל אתרי התיירות סביבה. מצחיק זו מפה שצוירה ביד, אין קנה מידה ואין לי מושג אם היא בכלל מתארת את הדרך באון מדוייק אבל את זה נראה מחר כשאקח אופנוע לתור את סביבת העיירה.
גשם מתחיל לרדת, הטיפות מתעבות והופכות לזרם מים מהשמיים, אני נכנס למסעדה הראשונה שאליה אני מגיע, מסעדת הצד השני the other side. אני מתיישב מול הנוף ומולי חוץ מהנוף ניצבת טלוויזיה שטוחה ענקית שמקרינה בלופ את הסדרה חברים. אני מנסה להתעלם אבל נשאב לפרק שניים מזמין לאכול וצופה בשקיעה מאדימה את השמיים למרות שאת השמש לא רואים שוקעת, היא מאחורי שמיכת עננים אפורים.
ערב יורד ומביא איתו תיירים כמו זבובים למסעדות הפתוחות. המוסיקה מתחלפת במוסיקה שילדים אוהבים ואני מתכנן את שביל הבריחה. קורא למלצרית, ליידי בוי לאי שנראה כמו בחור עם שיער ארוך מאופר בכבדות ולבוש בבגדים נשיים, קיצור, נמוך. תוך כדי ההמתנה מגיעים קבוצה קטנה של ישראלים ופותחים בשיחה, השיחה הרגילה, מאיפה בארץ? כמה זמן? איפה היית? לאן ממשיך? וככה התגלגלנו לשעתיים אולי שלוש של קשקושים של מטיילים עד שבעלי המקום רמזו, רבותינו, הגיעה זמן קריאה של שחרית. היה כבר אחת אחרי חצות והתפזרו איש איש לגסטהאוסו.
למחרת הבטחתי לעצמי שאני לא אשקע שוב לצפייה הערפילים הבוקר אחרת לא אספיק לטייל. קמתי ב 6:30 מקלחת ארוחת בוקר בסאלה הפתוחה של המלון ועליתי לעיירה לשכור אופנוע. מצאתי סוכנות נחמדה ברחוב המקביל ושכרתי אופנוע חצי אוטומטי, 125 סמק, 4 הילוכים בלי קלאצ׳. הבעלים הסביר לי שזה ממש כמו אוטומטי, שמים ברביעי ונוסעים. עשיתי סיבוב קצר לבדוק שיש בלמים הגיר עובר חלק אין קילקולים ושברים שאהיה מחויב עליהם בהחזרה ויאללה לדרך.
החלטתי שהיום אני נוסע לראות מערות ומעיין בתוך מערה וכמובן את הכפרים שבדרך. יצאתי מהעיירה צפונה ולפי המפה. הצלבתי מידע עם הספר וזה נראה שאני במסלול הנכון. הכבישים בלאוס זה לא משהו לספר בבית אבל אני אספר בכל זאת, בקיצור, יש כביש מסביב לבורות. הבורות מלאים במים מהגשמים כך שאין לך מושג כמה עמוק הבור. עשיתי תואר ראשון בלחמוק מבורות במשך 12 קמ ואז פניתי שמאלה לכיוון הנהר והופ, אין כביש, שביל בוץ מלא שלוליות בורות וביצות ממש רכיבת שטח הרדקור בחורף.
נסיעה קצרה בין הבוצות הבורות והשלוליות תוך ניסיון להשאר בחלקים היבשים הביא אותי לכפר שם שאלתי את המקומיים אם אני בדרך הנכונה ולאן להמשיך. כולם שמחו לעזור התייעצו ביניהם והפנו אותי הלאה. שוב הצלבתי מידע עם הספר וזה נראה טוב אז המשכתי. רכיבה של עוד חצי שעה בשבילי הבוץ האדומים תוך מעבר תעלות מים להשקיית על גשרונים צרים ללא מעקה והגעתי לכפר נוסף שם הפנו אותי לכיוון המערה הראשונה שאליה הגעתי אחרי חמש דקות. בכניסה יושב לאי משועמם בבוטקה קטן לוקח כסף ונותן פנס. כיוון שיש לי פנס ראש משלי לא הצטרכתי פנס אבל לשלם חייב. שילמתי ונכנסתי פנימה. טיפוס של 10 דקות על סולמות רעועים ובולדרים מביאה אותי לפתחה של המערה. אני נכנס ובפנים אין כלום. ממשיך פנימה יורד בסולמות מתחמק מפירים עמוקים בריצפת המערה והאוויר נעשה דחוס ולח אני נוטף זיעה מחליט שמיציתי וחוזר חזרה. אני מגיע לשומר ושואל, מה יש לראות בפנים? פספסתי משהו? הוא מחייך ואומר כלום, רק מערה. טוב, אז ראיתי את המערה. אני עולה על האופנוע לא לפני שאני מברר עם השומר הלאי איך מגיעים למערה הבאה שאמורה להיות מערה רטובה עם מעיין שיוצא ממנה. הוא מסביר, אני מפנים ומצליב ויוצא לדרך. השבילים נעשים קשים יותר כבר אין חלקים יבשים הכל חלק משטחי ההצפה של שדות האורז ואני שוקע פעם אחר פעם ומחלץ את האופנוע מהבוצה ממשיך 200 מטר ושוב יורד ומחלץ עוד 40 מטר ושוב. אחרי שעה בערך השביל משתפר ואני מגיע לכפר שבקציהן השני אמורה להיות המערה. אני חוצה אותו בשמחה ומגיע למערה. אני מסתכל סביבי, בריכה בעומק בריכת הילדים במימדיון ומערב כל כך נמוכה וצרה שבקושי יש מקום לראש לנשום אוויר מחוץ למים. אני בוחר בכל זאת להשתכשך אני מכניס ברוורס את האופנוע ומנקה ממנו את כל הבוץ שהצטבר בכל מקום. מניח אותו בצד ומתיישב במים לשכשוך נעים. אחרי התרעננות קלה אני עולה שוב על האופנוע כדי להגיע לכפר הבא שם יש את הגשר שחוצה את נהר הנאם סונג ויביא אותי לכביש הראשי ובחזרה לוואנג וויאנג. יש לי ברשימה עוד שתי מערות למחר אבל אם זה מה שיש אני חושב שאני אוותר, די, מיציתי מערות. אני מתחיל לנסוע ושוב הדרך נעשית בוצית ועמוקה שלוליות בעומק כחצי מטר ובכל אחת כזו אני רואה את האדים שעולים מהמנוע במגע עם המים ולא מבין איך הצלחתי לעבור. חצי שעה בבוץ והנה קצה הכפר. אבל זה לא כל כך פשוט, בקצה הכפר עומדת רפת ועכשיו אני צריך לחצות ביצה של בוץ וצואת פרות. אני מוריד לראשון נותן גז קבוע מתמקם על אחד השבילים החרושים בבוץ וקדימה, 3 מטרים אני שקוע עד הברכיים בצואת פרות סוחב את האופנוע אל מחוץ לשרותים.
אני חוצה את הכפר והחיוך על הפנים שני נעשה גדול יותר בכל רגע ואז אני מגיע לגשר אבל רגע, אין גשר, אין גשר?
אני שואל את המקומיים איך מגיעים לוואנג ויאנג והם עונים בדרך שבאת בה, אין גשר, הגשר נפל לפני חצי שנה. הספר שלי בערך בן שנתיים ושם יש גשר אני מסתכל במפה ואין גשר. אני יורד מאופנוע מתוסכל, אין מצב שאני חוזר את כל הבוץ הזה עכשיו שאני 500 מטר מהכביש.
אני מתיישב בקיוסק של הכפר יחד עם חצי מהכפר והם כבר מריצים על הפלאנג (זר) דחקות בלי להתבייש. ירדתי לנהר לרחוץ מעליי את הבוץ ואז אני קולט דייג בסירה. הסירה צרה ארוכה ונמוכה אבל לך תדע אולי זה יצליח. אני מנופף לדייג וקורא לו. הוא מגיע אני שואל אותו אם הוא מוכן לקחת אותי לצד השני והוא אומר אין בעיה 4000 קיפ (חצי דולר). ואז אני מצביע על האופנוע הוא מסתכל ומחייך 30 אלף (כ 4 דולר) אני מחייך ואומר לו קדימה.
הוא יורד מהסירה קורא לאחד המקומיים והופ מרימים את האופנוע לתוך הסירה והופ האופנוע נופל ושוכב במים. אני מנצל את ההזדמנות להוריד ממנו את הבוץ והצואה והם שולים אותו מהמים ומכניסים אותו לסירה אני מתמקם לפניו על הסירה וחצי דקה ו 30 אלף קיפ אחר כך אני עם האופנוע בצד השני של הנהר. אושר!
התפללתי שיניע אחרי הטבילה בנהר ולמזלי, מכה ראשונה ואני בדרך.
נסיעה של כמה דקות בשביל נוח יחסית ואני שוב על הבורות שסביבם יש כביש, והם קוראים לזה היי וואי 13, פונה דרומה חזרה לעיירה.
בדרך ראיתי סבתא מכינה אוכל באחד הכפרים אז עצרתי לאכול מרק נודלס עם עוף בטעם פלפל צילי חריף אשששש.
אחרי חצי שעה הגעתי חזרה, החזרתי את האופנוע ומצד הבעלים לא הגיע ציוץ אז הבנתי ששטפתי טוב את הבוץ והצואה.
הלכתי לחדר למקלחת טובה ויצאת לסיים את היום בסאלה הפתוחה של המלון, אני והתמונות של היום הזה.
למחרת קמתי בבוקר כולי תפוס, ירכיים וכתפיים וקרסול שמאל כאב כמו שבר הליכה ממש. החלטתי לדחות ביום את שכירת האופנוע והיום לעשות אבובים. זה נראה לי קל יותר מהראלי שהיה לי אתמול. חיכיתי שהיום יתחמם וסביב 11 צעדתי למרכז העיירה לשכור אבוב ולעלות איתו על טוקטוק שייקח אותי צפונה ומשם אשוט. מהר מאוד הבנתי שאני לא היחיד שבחר בעיתוי הזה ביום כדי לשוט האבוב בנהר והתארגנו קבוצה של אנשים שכרנו טוקטוק וקדימה.
נסיעה של כ 5 קמ צפונה ויורדים לנהר. אני מפעיל את הגו פרו כדי לצלם את האושר הזה ופתאום אני שומע, בלופ. בהתחלה אני לא מעכל אבל מבין מהר מאוד שהסגר של כיסוי המים נפל למצולות. אני מבין מהר מאוד שזה אבוד ומפרק את החוט שקושר לי את המשקפיים וקושר את כיסוי המצלמה בתקווה שחוץ מכמה טיפות לא יגיעו מים למצלמה.
חצי שעה של שייט ואני מגיע לפאב על המים משליכים לעברי חוט עם בקבוק בקצהו אני נאחז ונמשה החוצה. אני עולה לפאב שגדוש בתיירים צעירים מכל העולם ומיד מקבל שוט חינם כדי להכנס לאווירה. אני מוותר על השוט ויושב בקצה הבר, שותה קולה. מסביבי חגיגה של אלכוהול אופיום יאבה מריחואנה חשיש ופטריות.
אני חוזר לאבוב אחרי כחצי שעה ושט עוד שעתיים בדרך אין ספור פאבים ורפסודות שמוכרות כל דבר אפשרי ובלתי אפשרי, עד שהגעתי לאי הקטן עליו שוכן המלון שלי, מסתבר ששם נקודת הסיום, אני יומיים שם ואפילו לא ידעתי.
החזרתי את האבוב לבעליו בתמורה לפיקדון שהשארתי וחזרתי למלון למקלחת וארוחת ערב טובה. בזמן שאני יושב שם עברו כמה ישראלים שהזמינו אותי להצטרף לארוחת ערב ראש השנה המשותפת לכל הישראלים. וכעבור שעתיים מצאתי אותם במסעדה המדוברת אוכלים תפוח בדבש.
היה ערב נחמד, במקום היו כ 20 ישראלים והיה ממש כיף להעביר איתם את ערב החג.
בוקר החג התחיל מעולה, קמתי מוקדם והצלחתי להתנתק מהנוף מהר יחסית. עליתי למרכז שכרתי אופנוע ויצאתי דרומה לתור אחר כפרים וכפריים. נסיעה של כ 10 קמ על הכביש ושוב יורדים ימינה לשביל עפר בוץ ובורות. סלאלום של שני קמ והגעתי לכפר נחמד. לכפר הגיעה חנות הבגדים, טוסטוס עמוס בארגזי בגדים ותוך דקות נפרס על אחת מבמות הזולה המרכזיות בכפר. אני מכיר כבר את הנוהל, אני לא נדחף עם המצלמה כי אז אני אקבל לא ראשון ומשם כולם יסרבו להצטלם. אז התמקמתי בזולה המקבילה ישבתי וקניתי בקיוסק פחית קולה. התעסקתי בענייני, ניקוי עדשות וכדומה למרות שכבר ממש בער בי לצלם. אחד הילדים בכפר ניגש והסתכל עליי מנקה את העדשות. הוא ביקש להציץ לתוך התיק וחלקית איתו את האוצר שלי במבט חטוף על הציוד שלי. אחרי דקה הוא הלך חזר עם כמה חברים. נזכרתי שיש לי בתיק מלא צעצועים בשקל כל מיני מעופפים ומסתובבים שילדים אוהבים. חילקתי לילדים שסביבי והם החלו משחקים. תוך רגע כל האמהות שבחרו בגדים בזולה המקבילה שלחו את כל הילדים לקחת צעצוע. דקה וחצי ונגמרה השקית אבל התחלתי לצלם.
ישבתי כזר ליד הכפריים שלא הפסיקו להצביע עליי ולצחוק ופה ושם תפסתי פריים נחמד. אחרי כשעה שבה ממש הפכתי לחלק מהנוף בחנות הבגדים, החנות התקפלה לקטנוע ונסעה לכפר הבא. הנשים והילדים החלו מתפזרים ואני שמתי את התיק על הגב והתחלתי ללכת בין בתי הכפר. בפתחו של בית ישב איש חרוש קמטים התכופפתי וצילמתי כמה פריימים הוא בירך אותי לשלום, סבאיי די, והזמין אותי פנימה, לתוך הבית. בפנים ישבו בחצי מעגל מספר גברים והם מיד הציעו לי כסא בצלע השמאלית של חצי המעגל. ישבתי הנחתי את התיק בצד וניסיתי לתקשר, רבע פנטומימה, רבע לאית, שמינית תאית, רבע אנגלית והשאר אינטואיציה. הבנתי שהם צוות בנאים ושהם בונים את הבית הזה. בתוך הבית כבר היה נול לאריגה ומחצלות לשינה. אחד הגברים הלך לחדר אחורי והביא סטיקי רייס בחלב קוקוס עטוף כמו ממתק בעלה בננה וכמובן אשכול בננות והחל מחלק לכל אחד קצת אוכל, כל אחד, כולל אותי. פתחתי את עטיפת עלה הבננה והתחלתי לאכול את המעדן, שאגב טעים מאוד אחרי ששולים ממנו את החרקים שנמשכו למתיקות ונכלאו בדביקות של האורז. אכלתי שניים כאלו ובננה. ואז הגיע הקינוח, אותו גבר פנה לחדר אחורי וחזר עם קערה גדולה ובתוכה כד חרס שבתוכו תקועים שני קשים מבמבוק. כן, זהו הלאו לאו, שיכר האורז המפורסם של לאוס. מתוך כבוד ונימוס הזמינו אותי לשתות ראשון אז לקחתי שלוק והם מיד התחילו לשתות בזוגות מתוך הכד. השיכר הזה חזק, קשה לשתות את זה ואפקט העניבה (חום בוושט עד הקיבה) שהוא משאיר חזר יותר מכל משקה אלכוהולי ששתיתי והחברה לוגמים ולוגמים ולוגמים....
אחרי שצילמתי כמה תמונות נפרדנו לשלום לא לפני שהחברים נתנו לי צידה לדרך, מלא מלא סטיקי רייס עטוף בעלה בננה, חטיפים לדרך.
יצאתי משם ולא עברתי 20 מטר ומשפחה אחרת הזמינה אותי. שם לא היה אוכל, רק לאו לאו ומעין נרגילה שהזקנים עישנו. לא הצטרפתי לחגיגה כי חשבתי על זה שאני צריך לרכוב ולא נראה לי מומלץ לערבב לאו לאו ואופנוע. יצאתי מבית המשפחה ועליתי על האופנוע, רצה אחריי הסבתא עם שקית של סטיקי רייס עטופ בעליי בננה, צידה לדרך. אחרי 500 מטר רכיבה בבוץ כמובן אישה שעמדה בחצר ביתה נפנפה לי לשלום וז החזרתי ואז היא קראה לי ועשתה תנועות של בוא בוא. עצרתי, ירדתי מהאופנוע והתקרבתי. היא תפסה אותי ביד וגררה אותי לחצר האחורית של הבית שם כל המשפחה ישבה לאכול הבן הגדול מינגל עשרות שיפודי ביס של בשר לא מזוהה ועל השולחן היתה קערת ירק, פשוט סוגים שונים של עלים וביניהם זיהיתי בקלות את עליי הנענע. ישבתי על ספסל אבן בין בני המשפחה ועברתי קורס באיך לאכול. לוקחים עלה גדול, שמים בתוכו מלא עלים קטנים ושיפוד של בשר (בלי השיפוד כמובן) ומגלגלים. את הרול הזה טובלים ברוטב חריף ואוכלים. טעים. אני הייתי כבר שבע עוד לפני שהגעתי לכאן מכל הסטיקי רייס לא יכולתי לאכול יותר מידיי אבל זה לא עניין אף אחד, על הקערה שמולי הונחו כ 30 שיפודים העיניים של כולם היו עליי, מה הפלאנג אומר על האוכל. אחרי האוכל, כמובן שיצא הלאו לאו והלחץ של בעל הבית היה קשה אז לקחתי שלוק קטן ועשיתי תנועות ידיים של אופנוע כדי שיבינו שאני רוכב ולא רוצה לשתות. אב המשפחה עשה תנועות ידיים של ביטול ואמר שהוא תמיד רוכב אחרי ששתה וכלום לא קורה לו. טוב.
נפרדתי מהמשפחה והצעתי לשלם עבור הארוחה. הם סרבו לקבל כסף וציידו אותי בצידה לדרך, עוד סטיקי רייס עטוף בעליי בננה.
שבע, עמוס בסטיקי רייס לשנה ומתודלק מלאו לאו יצאתי לדרך, המטרה, בריכת מים טבעית שנקראת הלגונה ואולי עוד מערה למרות שכבר מיציתי מערות. התחלתי לרכוב ואחרי חצי שעה ראיתי ענן סערה שחור בהמשך הדרך, הכנסתי את המצלמה לתיק, הוא אמור להיות נגד מים אז שיעשה את העבודה. וכשהתחיל הגשם עצרתי בקיוסק מקומי להתחבא מהגשם. הזוי אבל במהלך ההמתנה בקיוסק התקבצו כמה צעירים עם מערכת הגברה רמקול מיקרופון וקלידים והחלו לשיר בזמן שהאוכל מוגש להם. אמיתיי לגמרי, סוג של קראיוקי סביב השולחן. בעל הקיוסק הוציא לי כיסא לשבת והצעירים הזמינו אותי להצטרף לארוחה, הפעם סרבתי לא יכולתי לדחוף סיכה. אחרי חצי שעה הגשם הפך טפטוף קל והחלטתי לצאת לדרך. עליתי על האופנוע וחזרתי לבצבץ בשבילי העפר. מנוסה ממאות הביצות שכבר עברתי חלפתי עשרות שלוליות בורות וביצות בדרך ללגונה. ואז באחד הסיבובים נכנסתי כרגיל לביצה רק שהפעם היה סלע מכוסה בבוץ באמצע. כן, גם ב 5 קמש אפשר ליפול מאופנוע. הגלגל הקדמי הלם בחוזקה בסלע ונטה שמאלה בחדות ומשם ועד הרצפה, הדרך היתה קצרה מאוד. בקרת נזקים, שפשוף במרפק וזהו מה עם האופנוע, שפשוף קל ומראה שבורה, נו טוב, על זה נצטרך לשלם. נסעתי לפלג קטן, ניקיתי את הבוץ מהאופנוע כדי שלא יראה כהחלקה גסה מידיי והמשכתי בנסיעה.
חמש דקות נסיעה נוספות והגעתי ללגונה, בריכה טבעית קטנה ועמוקה עם מים כחולים צלולים. העמדתי את האופנוע קרוב לשפת הבריכה הנחתי עליו את התיק ובו המצלמה ונכנסתי לשכשך. בדיעבד טעות כי שני השפשופים במרפק היו חשופים למים הלא כלכך נקיים וכשהגעתי חזרה למלון זה כבר התחיל להזדהם. ובכל אופן שכשוך נהדר גם כדי להוריד ממני את הבוץ ואת הזיעה מיום לח חם וגשום.
יצאתי מהמים מבסוט ואחרי שיחה עם קבוצת תיירים צרפתים החלטתי לוותר על המערה ולנסוע למפל. סביב ואנג וויאנג יש מספר מפלים ויש אחד שאמור להיות גדול ומרשים. אז התנעתי חזרתי לבצבץ בין שלוליות הבוץ בשבילים בסלאלום כשרוני הגעתי חזרה לעיירה וחציתי אותה לצידה השני כדי לחפש את השביל שיוביל אותי למפל. התייעצות קלה עם המקומיים שהצביעו ל 6 כיוונים שונים ואני על השביל מקווה שיביא אותי למפל. הפעם השביל כבוש ונוח ברובו והנסיעה יחסית חלקה אולי בגלל גובהו היחסי כך שהמים אינם נקווים אליו. 8 קמ נסיעה לכיוון ההרים והגעתי לשער שם נאלצתי להפרד מ 10,000 קיפ, קצת יותר מדולר והמשכתי בנסיעה של עוד 2 - 2.5 קמ בתוך השמורה. לפני ההגעה ישנו פלג של נחל הרוחב של כ 15-20 מטר ולצידו גשר במבוק רעוע. מעברו השני של הנחל ראיתי את החניה ושם לא מעט אופנועים, הם עברו איכשהו אז ניסיתי את גשר הבמבוק והבנתי מהר מאוד שזו הדרך המהירה והבטוחה להגיע למים אז חציתי בתוך הנחל. קצת קופצני הרבה שפריצים אבל לא רע בכלל.
לבסוף הגעתי לחנייה שם נפרדתי מהאופנוע והתחלתי לעלות רגלית לכיוון המפל. מיד בכניסה קיבלו אותי עשרות מקומיים שמוכרים משהו, אוכל שתיה מזכרות. הבטחתי לקנות משהו בחזרה והתחלתי ללכת. הליכה אומנם תלולה אבל קצרה וקלה יחסית הביאה אותי למפל הראשון. מספר מקומיים השתכשכו בבריכת המפל ואני המשכתי למפל הגדול. עוד 600 מטר הליכה וטיפוס במדרגות והגעתי. המפל אכן גבוה ומרשים והיה שווה את ההליכה. ישבתי, רגלים במים, בקבוק מים וחטיף קוקוס יבש והחיים, דבש. לאט לאט החלה השמש לרדת והצבעים הפכו זהובים אז הזזתי את עצמי וצילמתי קצת, בכל זאת צריך לשים משהו בבלוג.
אחרי כשעה של צילום וטיול בתוך ומחוץ למים אור השמש כבר החל לדעוך והחלטתי לזוז כדי שלא הכנס לידיעה מוחלטת בשבילים הנפלאים של לאוס. ירדתי חזרה לחניית האופנועים המקומיים כבר לא שם למרות שבניתי על קולה חמה אין עם מי לדבר. בחניית האופנועים עומד האופנוע שלי בדד והשומר בחנייה, הוא כבר מזמן לא פה. עליתי על האופנוע חציתי את הנחל וקיוויתי של נעלו אותי בשמורה. בשער חיכו רק לי כל השומרים, נפנפו לי לשלום ואחרי שיצאתי עלו על האופנועים שלהם ונעלו את השמורה.
המשכתי בנסיעה לעיירה ועצרתי כדי להחזיר את האופנוע. מיד עם ההגעה אמרתי לבעלים שהמראה נשברה ושכל מה דקה זה שהאופנוע פשוט נפל המרגלית בחניה, כך שגם אם המזלג עקום, זו לא אשמתי. הצטערתי על חוסר האחיות שלי והוא אמר לא נורא 150 אלף קיפ, כ 20 דולר. אחרי משא ומתן קצר הוא אמר, רק בשבילך כי אתה נחמד 80 אלף קיפ, כ 10 דולר. יופי, שילמתי וקיבלתי חזרה את הדרכון.
כמה דקות הליכה ואני חזרה בגסטהאוס למקלחת טובה אז גם גיליתי את הזיהום בשפשוף במרפק וניקיתי וחטאתי עם ערכת העזרה הראשונה שתמיד איתי. יצאתי לארוחת ערב ואז כרגיל, כמו כמעט בכל ערב התחיל לרדת גשם. לא ייחסתי לזה יותר מידיי חשיבות זה אמור להפסיק אחרי חצי שעה, שעה. אחרי כשעתיים קמתי מהזולה של ארוחת הערב והגשם לא פסק אלא התחזק מאוד. ברקים ורעמים מכים, ממש מבול. רצתי בין הטיפות לחדר כדי לרוקן כרטיסי זיכרון לעבור קצת על התמונות ובגדול, לסגור את היום וכל העת גשם יורד בעוצמה.
פרשתי לשינה שהופרעה כמה וכמה פעמים ע״י רעמים שהיו ממש בתוך החדר. יצאתי החוצה פעמיים בלילה וזה נראה שנוח יופיע כאן עוד שנייה עם התיבה שלו לאסוף שני גקואים.
קמתי בבוקר, השעה 08:30, והגשם בחוץ ממשיך בעוצמה מטורפת. שטפתי פנים מיציתי שיניים ורצתי בין הטיפות שהיו ממש זרמי מים כדי להתייצב בסאלה הפתוחה לארוחת בוקר. הסבתא כרגיל קבלה אותי בברכה וישבתי לאכול. תוך כדי לגימת שייק אננס משובח שמתי לב שהבסיס של השלט של הגסטהאוס שעומד בקצה האי מכוסה בחצי מטר מים. ניגשתי לסבא שישב בקצה מביט על מפלס הנהר הגואה ושאלתי כמה המים עוד יעלו והוא הצביע על עמוד בו מסומנים גובהי המים בשנים נבחרות ושם את יד איפשהו באמצע, מטר וחצי. הסתכלתי עליו במבט מבועת ואמרתי אבל המים יכנסו פנימה לחדרים כאן הוא כבל לא יכל לעצור את עצמו וצחק בעליצות ואמר כן ככה זה כל שנה בעונה הגשומה יש לפחות פעמיים הצפה של הנהר.
חזרתי לחדר, מקלחת זריזה אריזה מגושמת, אני עולה לגדת הנהר, אין מצב שאני נשאר לשחות כאן. יצאתי מהחדר עמוס בדרך לגדה ואז גיליתי שאין גישה לגשר המים הציפו את שביל הגישה ושלושת הקרשים שהובילו לגשר נסחפו. זה היה שם שלם ויבש לפני שעה וחצי הלכתי לסבא ושאלתי איך יוצאים? הוא הוביל אותי לגשר מאולתר שהם בנו באותו בוקר, שלושה במבוקים עבים צמודים שעוברים בגובה של מטר מעל הנהר השוצף ומובילים מהאי שבו שוכן המלון לגדה. עמוס ב 14 קילו זכוכית ועוד משקל דומה של תרמיל גב עליתי על ה״גשר״ כשהגשם לא גשם מבול לא מפסיק לרדת, הרגשתי לוליין הקרקס אבל חציתי את הגשר בהצלחה. הגעתי לקבלה של הגסטהאוס רטוב כמו דג אלביס חסר הפאות היה שם הוא חייך ואמר, כן יש הצפה. חשבתי לעצמי הוא לא היה אומר כלום גם אם כל האי היה מוצף. אחרי כמה דקות קיבלתי חדר וזיכוי על ההפרש בעלויות. הסתכלתי על תחזות מזג האוויר למחר והחלטתי, זהו, מחר אני עולה צפונה. קניתי כרטיסים לאוטובוס ללואנג פרבאנג והלכתי לאחת המסעדות הפתוחות הצופות לאי לראות איך המים עולים.
את שארית היום העברתי במשחק פול שתיית מיצי פרות ובעיקר רביצה מול מסך ענק שהקרין את כל העונות של סאופארק. הגשם לא פסק לרגע אפילו 5 דקות הפוגה לא היתה, מידיי פעם הלכתי לראות איך החדר הישן שלי שורד והיה נראה שבכל חצי שעה המים עלו בכ 5 ס״מ. הסאלה הפתוחה הוצפה ומים חדרו והציפו את חדרי המשפחה והמטבח של המסעדה, בסיסי החדרים גם טבלו במים אבל החדרים עצמם לא הוצפו. חשבתי לעצמי שאם הייתי נשאר החדר היה נשאר יבש והציוד שלי לא היה נפגע אבל כדי לצאת מהחדר הייתי צריך אבוב.
זהו, ירד ערב והגיע לילה הגשם לא מפסיק לרגע ומחר ב 09:30 אני על האוטובוס ללואנג פרבאנג.
יאיר, מדהים כתמיד. איך אתה מצליח לזכור את כל הפרטים הקטנים? מה עם תמונה שלך עם האופנוע בתוך החרא של הפרות?? חחח
השבמחק