לואנג פרבאנג, נזירים והזמן שקפא

את הבוקר האחרון בוואנג וויאנג התחלתי מוקדם, עוד פעם אחת לשבת ולצפות בעננים המתפוגגים מעל ההרים שמעבר לנהר, פעם אחרונה לטיול. אין לי ספק שאני עוד אחזור לכאן השאלה היא אם לאוס תשאר כאן או בפעם הבאה שאגיע אני אמצא את תאילנד במקום או גרוע יותר, קמבודיה.

החלטתי להתפנק הבוקר על כוס קפה הוצאתי מהתיק את הקפה השחור של עלית ועליתי למסעדה כדי למזוג מים חמים בכוס קטנה או קצת מים חמים בספל גדול לא משנה העיקר קפה.

אני יושב לבד במסעדה התיירים עגולי העניים וארוכי האף עוד לא התעוררו עובדה שהפכה אותי לגימיק של המסעדה בשעת בוקר כל כך מוקדמת. 

ראשונה נגשה אליי המלצרית והחלה לדבר על חייה בכפר החקלאים 40 קמ ממעלה אבק (ווייאנטיאן עיר הבירה, למי שלא קרא את הפוסט) איך שהיא עזבה את החיים בכפר ועברה לעיר הגדולה שם למדה אנגלית והחיים גלגלו אותה לכאן, לוואנג וויאנג כי יותר קטן פה. אחר כך הצטרפ/ה אליה עוד מלצר/ית, לידיי בוי סוג 7 בגימטריה שביקש שאחוש כמה ישבנו מוצק, צחקתי ואמרתי שהמלצרית השנייה תיגע והיא כבר תגיד לי, אני סומך עליה. אחרי דקות כל צוות המסעדה ישב סביבי אבל הם דיברו בינהם בלאית וכדי שיהיה לי קצת שקט עברתי לשולחן אחר והם, המשיכו לקשקש.

עברתי למרפסת ולמטה יכולתי לראות בבירור את החדר הישן שלי כאשר רצפת האי מוצפת במטר, אולי טיפה יותר של מים והמשפחה שמנהלת את המסעדה עסוקה בלפנות מים מתוך חדרי המשפחה ומטבח המסעדה. הנהר פשוט זורם דרך האי והמלון.

חזרתי לשבת ולסיים את הקפה וירדתי חזרה לחדר להוציא את הציוד החוצה. עליתי עם הציוד הודתי לבעל המלון  (אלביס בלי פאות לחיים) ואחרי כמה דקות הגיע הפיק אפ שלי לתחנת האוטובוס. זהו, זזים, נוסעים ללואנג פרבאנג. מחכות לי 8 שעות של עונג ובורות על מה שהם קוראים היי וואי 13 (צפון).

עליתי על האוטובוס. הבטיחו אוטובוס VIP, אז קיימו, זה אותו אוטובוס כמו הרגיל רק עם ווילונות כחולים סגולים מזעזעים שיורדים מקצה החלון ממש עד לקצה הראש שלי וגורמים לתחושה שמשהו הולך לי על הראש. הוצאתי סיכת ביטחון מערכת העזרה הראשונה וקיפלתי את הקצה המציק למעלה. עכשיו יש לי אוטובוס רגיל, לשאר יש VIP.

הנסיעה עצמה ללואנג פראבנג ארכה 8 שעות ורבע במהלכן עצרנו פעמיים פעם אחת ל 20 דקות ופעם שנייה ל 5 דקות, פיפי וחזרה. הדרך מפותלת בין הרים וגאיות ובכל פנייה שנייה חיכתה הפתעה בדמות מפולת בוץ או סלעים ובגאיות חיכו בריכות בוץ שהתנקזו מן ההרים בגשמים של היומיים האחרונים. למרות התואר הלקוני משהו של הנסיעה אני חייב לומר שזו אחת הדרכים המבעתות שאי פעם עברתי בהן ויחד עם זאת זו אחת מהדרכים היפות ביותר שראיתי מימיי. מעבר לדרך המשובשת רוב הדרך היא ברום של 700-1400 מטר והנוף נפלא, טבע אדיר מקיף את הדרך משני הצדדים מצוקים וקניונים כפרים ציוריים תלויים בקצוות ההרים נחלים ונהרות ששוצפים וזורמים מחלקים את הנוף לצורות גאומטריות והמפלים, אוי המפלים שפשוט נופים מהשמיים לשום מקום באמצע שום מקום. אנשים סביבי באוטובוס ישנו רוב הדרך וכל מה שעבר לי בראש זה איך הם מסוגלים לישון שכל זה סביבם. לאוס ארץ יפיפיה והטבע כאן חזק מהאדם. אני יודע שזה ישתנה בעוד כמה שנים אבל אני מקווה, תקוות תם, שזה ישאר ממש כך.

הגעתי ללואנג פראבנג, עייף ורצוץ מהנסיעה הארוכה. כל מה שאני רוצה זה מקלחת אבל בדרך למקלחת מחכה עוד עונג קטן לעבור. כיוון שלואנג פראבנג היא אתר מורשת עולמי אז אוטובוסים לא מורשים להכנס לעיר אז התחנה המרכזית מחוץ לעיר וכמו שפיריות שיושבות על ענף ומחכה לטרף כך גם נהגי הטוקטוק חיכו לנו, התיירים בתחנה. דפדפתי מהר בספר הבנתי שהדרך לעיר צריכה לנוע בין חצי דולר לדולר אחד. שאלתי את נהג הטוקטוק כמה? והוא בלי למצמץ בכלל ביקש 30 אלף, כ 3 דולר וחצי. שאר הפלאנג הכול זורמים לטוקטוקים ואני נשארתי בחוץ עם שוויצרי  (מפתיע, לא?) וצרפתי. עשינו שריר לנהג ואמרנו שאנחנו יוצאים החוצה, מחוץ לתחנה לתפוס טוקטוק ברחוב. הוא מיד התקפל ושאל כמה אתם משלמים ענינו 30 אלף ל 3 אנשים, הוא עשה פרצוף התלונן על הדלק היקר חייכתי, והסתובבתי שוב ללכת ואז הגיע ה - אוקיי אוקיי. הנהג הוריד אותי בגסטהואס שמצאתי בספר מבעוד מועד, קסאנג מואנ, גסטהאוס בבעלות משפחה שבעבר, בימי השלטון הצרפתי, הייתה מיוחסת אבל עם עליית הקומוניזם נשלל ממנה הייחוס רכושה הולאם אבל הבית הגדול בסגנון קולוניאלי עם החצר הפנימית הנפלאה ממש במרכז העיר קרוב לכל דבר, נשאר בבעלות המשפחה.

על קיר הכניסה מתנוססות תמונות הסבים והסבתות הדודים והדודות של בסבתא שבבעלותה המלון היום. כל התמונות מסודרות בסדר כרונולוגי הכל מהסבא רבה של האישה בת ה 80 שניצבת מולי היום. שאלתי אותה מה המחיר ללילה לחדר? ושוב כדרכם של המקומיים בלואנג פראבנג שלפה לי מחירון מנוילן ובו כתוב 35$, אבל אני אקבל את החדר ב 25$ אמרתי שאני נשאר 5 לילות אז מגיע איזו הנחה על שהות ממושכת, לא? והמחיר ירד ל 20$ שלפתי את הספר והראתי לגברת ולנכדה כי בספר כתוב 15$ ובסוף סגרנו על 17$. כולי אושר אני עולה לחדר הממוזג שלי ונכנס להתקלח.

אחרי מנוחה קצרה החלטתי שצריך לעשות משהו בקשר לקרקורים הלא מובנים האלו שמגיעים מאזור הבטן. ירדתי לקבלה ושאלתי איפה יש לאכול? הנכד הסביר לי שיש מלא מסעדות שפזורות ממש קרוב למלון. הקשתי ושאלתי, יש שוק אוכל משהוא מקומי וזול? לא מסעדה פאנסי. אז הוא הראה לי במפה את ״רחוב הזרים״ באמת, ככה קוראים לרחוב, פלאנג רוד. בקצה שוק הלילה יש רחוב צר אליו נקבצים כל התיירים בשעות הערב רק כדי לאכול. דוכני סבתות מבשלות דוכני בופה אכול כפי יכולתך דוכני שייקים, ברביקיו, ממתקים, עוגות ועוגיות וכמובן דוכני פירות. בצידה השני של הסמטה הצרה עשרות שולחנות וכסאות ועליהם עשרות תיירים סועדים. עשיתי את הרחוב פעמיים מקצה לקצה רק כדי להבין מה יש כאן ואיך עובדים הדברים. החלטתי הערב, סלט סומטם, חצי עוף ובירה קרה. התחשבתי באחד השולחנות והצטרפתי לשלושה אנשים שכבר ישבו שם, שלושתם מתאילנד. קשקשנו על הטיול של כל אחד מאיתנו תוך כדי לעיסת עוף והזמן פשוט עף. אחרי שעה וחצי כמעט נפרדנו ואני הלכתי לשוק לילה לחוש קצת את המחירים בעיר. אחרי צעידה של 10 מטרים כבר קניתי ראנר לשולחן האוכל, ריקמה עבודת יד ב 5 דולרים. החזקתי את עצמי לא להמשיך ולקנות כי גם ככה אני ארוז רע ועוד התיק זכוכית שלי לא משפר את המצב אז בקושי רב נפרדתי מהשוק וחזרתי לחדר. בדרך עברתי דרך מספר סוכנויות תיירות כדי להבין מה יש לעשות כאן מעבר למה שקראתי בספר.

הגעתי לחדר והכנתי רשימת חובה והיא הסתכמה במפל, טיפוס לפסגת הר בשקיעה וטקס איסוף האוכל של הנזירים מוקדם בבוקר, למרות שיש כאן שני מפלים ובאחד מהם יש אומגה יש מערות מוזיאון שהיה פעם ארמון המלוכה (עד שהקומוניזם הגלה את האצולה) יש כאן 14 מקדשים וביניהם שניים מיוחדים. בנוסף יש כאן מלא קורסים של אילוף פילים או בעצם ללמוד להיות מהות, מפעיל של הפיל. אז להיות מפעיל של פילים לא בא לי כבר נמאס לי לראות פילים שלא נדבר על להתמודד עם החרקים שחיים עליהם. מערות, יופי עוד מערות שיש בהן בודהות, ראיתי 4, נראה לי שראיתי את כולן. מקדשים, ראיתי מלא ובעוד כמה ימים אני הולך לראות את היפה מכולם, לדעתי, המקדש הלבן בצ׳יאנג ראי. אז אחרי שעשיתי חושבים החלטתי לראות את שני המקדשים המעניינים אם יהיה עוד אחד בדרך נעבור גם דרכו, מפל קונג-סאי שהוא הגדול והמרשים מבין בשניים (בשני יש אומגה אבל המפל עצמו קטן) ובנוסף אני חייב לקום לפחות בוקר אחד מוקדם כדי לראות את טור הנזירים בבוקר. 

פרשתי לשינה שעטפה אותי ממש בקלות אחרי היום הזה.

למחרת קמתי ב 08:00 והחלטתי לצאת להתפנק בארוחת בוקר. מצאתי מסעדה צרפתית קטנה שבשמחה הגישה לי ארוחת בוקר עם כל גינוני הטקס ב 5 דולר. התהלכתי ברחוב המרכזי ונהגי הטוקטוק לא מפסיקים להציק, לאן אתה הולך? מה אתה עושה היום? מה אתה עושה מחר? רוצה משהו לעשן? ליידי בום בום? מסג׳? וכל זה בלופ בכל פינת רחוב. החלטתי שאני צריך להתרחק מהעיר ניסיתי לברר עלות של שכירות של אופנוע ליום. כשהבנתי שהמחירים מופקעים (פי 5 ויותר מוואנג וויאנג או ווייאנטיאן) חיפשתי אלטרנטיבה. בכל צומת רחובות שבו שאלו אותי לאן אני הולך, שאלתי את נהגי הטוקטוקים לאן הם הולכים. ומסתבר שזה עובד, כל אחד סיפר לי מתי הוא יוצא ולאן ושאל אם אני רוצה להצטרף. קבעתי ב 11:30 נסיעה לכפר של שבט המונג, העלות, 3 דולר. קפצתי לחדר להביא את התיק ונסענו לכפר. כשעתיים הסתובבתי בין הבתים הקטנים עשויים מעץ בוץ וקש ישבתי עם המקומיים וצילמתי קצת. כשחזרתי לטוקטוק ראיתי שכל שאר האנשים כבר הגיעו ומחכים רק לי. כששאלתי הבנתי שהם מיצו את הכפר אחרי 40-45 דקות ולמעלה משעה הם מחכים לי. אבל אני, מה אכפת לי הטוקטוק-מן נתן לנו שעתיים וחצי חופשיות אז ניצלתי את הזמן.

כשחזרתי לעיר היה מעונן והאוויר פשוט עמד היה נראה שעוד רגע נפתחים השמיים למבול. עליתי לחדר למקלחת וכשיצאתי ראיתי סופת רעמים נפלה על העיר. חיכית שהגשם יפסיק או לפחות יחלש וכעבור כשעה (של צט עם הבית) יצאתי לשוק, לרחוב הזרים. שוב המעבר בשוק היה קשה, קשה מאוד אבל הייתי חזק ולא קניתי כלום. אכלתי ארוחת ערב קטנה, חזה עוף וסטיקי רייס, וחזרתי למלון, צריך לישון מוקדם היום כי מחר צריך לקום ב 6 לטקס של הנזירים.

שתיתי קפה במרפסת והלכתי לישון למחרת קמתי ב 6 התארגנתי בעצלתיים וב 6:30 הערתי את השומר שיפתח לי את חזית בגסטהואס. הוא שאל לאן אתה הולך כל כך מוקדם, עניתי לנזירים הוא הסתכל עליי וחייך, אבל זה נגמר להיום. הוא לא הספיק לסיים את המשפט ופעמון המקדש הסמוך בישר על שעת ארוחת הבוקר, כלומר הם כבר אספו את האוכל וחזרו למקדש כדי לאכול. לא יאומן, פוספס! טוב, תמיד יש מחר, לא?

ניצלתי את ההתחלה המוקדמת של היום כדי ללכת לשוק בוקר לקנות פירות לקנות יוגורט טרי (לא בטוח שהוא מפוסטר) ולצלם קצת. חזרתי למלון הכנתי צלחת פירות טרופיים מפוארת, אחלה ארוחת בוקר, יותר טוב מכל מסעדה צרפתית מפונפנת.

אחרי ארוחת הבוקר שמתי רגליים למעלה ונחתי קצת, החיים הטובים.

אחרי שעתיים יצאתי לתור את העיר ומקדשיה. העיר נראת כאילו הזמן בה נעצר לפני 50 שנה, הבניינים, הרכבים, המדרכות הכל שמור לתפארת באופי הצרפתי קולוניאלי. אפילו אורות הנאון שכל כך אופייניים לעסקים במזרח אין כאן, הכל פשוט, כמו של פעם. הלכתי על הרחוב הראשי עד קצהו שם עומד מקדש rrrrrrr העתיק, השמור והיפה מכל המקדשים בעיר, ובהתאם גם הפופולרי מכולם אבל בלאו סיזן כמו בלאו סיזן, אין תיירים, הייתי שם כמעט לבד. אני מניח שרוב התיירים מתמודדים עם חמרמורת בשעה הזו של היום וממש אהבתי שאף אחד לא מלכלך לי את הפריימים. יצאתי מהמקדש ומקצה הרחוב ועד למלון עברתי בכל המקדשים (ארבע במספר) ואחד מהם עצר אותי אחד הנזירים וביקש לדעת מאיפה אני כשעניתי, ישראל, הוא עיקם פרצוף וניסה להגות את השם שוב שוב, לבסוף החליט, לא מכיר! ניסיתי להסביר לו איפה זה ומסתבר שאת המדינות שהוא מכיר אפשר לספור על יד אחת, אם היו בה שבע אצבעות. הוא ביקש שאשאר איתו קצת כי הוא רוצה לתרגל את האנגלית, הסכמתי ובתנאי שילמד אותי תפילה קצרה בסנסקריט. את החלק שלי ניסיתי למלא, רמז, ללא הצלחה. את החלק שלו גם הוא ניסה למלא, רמז, ללא הצלחה. צחקנו אחד על השני לא מעט ולאט לאט הנזירים הצעירים (פרחי נזירים) החלו להקיף אותנו ולנסות לעזור לי להגות נכון ובמקביל לנסות להגות את המילים הפשוטות באנגלית. במשך כשעתיים ניסינו ללא הצלחה וכשהבנו שכנראה זה אבוד הוא לקח אותי לראות את חדרי המגורים שלהם את המקלחת המשותפת תחת כיפת השמים את המטבח ואת פינת הדחת הכלים (המקלחת). נפרדנו אבל לא לפני שבררתי בדיוק מתי אני צריך לקום מחר כדי לראות את האלמ (טקס איסוף המזון).

חזרתי למלון והתכוננתי לשקיעה ולטיפוס על הר הפוסי, כן טל, ככה קוראים לו רק שה-פ׳ רפוייה. השמש החלה לרדת למערב לאט לאט אבל יחד איתה הגיעו עננים שהחלו להוריד גשם, נעשה חשוך וכנראה ששקיעה סבירה לא תהיה היום, אז ננוח, מה רע. בערב, סביב 20:00 שוב  בנוהל שכמעט הפך רגיל לסמטת הזרים לאכול משהו. בדרך חזרה צדו את עייני טישרטים שבטח הילדים יאהבו אז למרות האובר וויט, קניתי שתיים, לכל אחד (סכום כולל לרכישה 5 דולר). פרשתי לחדר כדי לצ׳וטט עם המשפחה ונפלתי לישון לא לפני שכיוונתי שעון ל 5:00 בבוקר כי אין ברירה, אם רוצים לראות נזירים צריך להתאמץ. 

לא ממש הספקתי לישון אבל קמתי עם השעון התארגנתי ביעף והייתי בחוץ תוך 10 דקות. הפלא ופלא, אני לא לבד, גם השכנים שלי לחדר, הצרפתים השכימו ואבל ניצבו מול דלת הגסטהאוס הנעולה ופשוט חיכו שמשהו יקרה. דפקתי על דלתו של התורן שהתעורר בקושי ופתח לנו את הדרך החוצה. עמדנו ברחוב נבוכים משהו, עדיין חושך, אור ראשון יהיה בעוד דקות ואין כלב בחוץ אפילו לא כלב של נזיר. התייעצנו ביננו איפה מסלול הנזירים עובר וכיוון שמול המלון יש שני מקדשים החלטתי להשאר ולראות מה קורה עם הנזירים שם, הרי גם הם צריכים לאכול. חלפו כמה דקות והנזירים החלו מתאספים לפני המקדש ואז גם הגיעו המקומיים עם סירי האורז כדי לחלק להם. הגברים בעמידה, הנשים בכריעה כאשר כפות הרגליים מופנות לאחור, אף פעם לא לכיוון הנזיר או לכיוון פסל של בודהה. תוף המקדש נשמע פעם אחר פעם בקצב של שלוש מכות בכל פעם, פם, פם פם.... פם פם פם... הנזירים החלו מסתדרים בטור והחלו את דרכם במורד הרחוב. כל מי שמעוניין לתת אוכל פשוט נמצא במסלול הליכתם וזורק לתוך סיר שתלוי על הנזיר את האוכל שהוא הכין. בסיר יש בננות ואורז מאודה וסטיקי רייס ותבשילים ופלפלים ופאפיה ועוגיות והכל שם בפנים, מעורבב. שני המקדשים הסמוכים למלון עברו והחלטתי לשפר עמדות ולעבור לרחוב הראשי שם התברר לי שזו הנקודה העמוסה ביותר אליה מתנקזים כל הנזירים. למזלי רוב התיירים חווים בשעה הזו חמרמורת אז הייתי כמעט לבד שם.

כך במשך שעה הם צעדו ואני צילמתי עד שנשמעו פעמוני ארוחת הבוקר שבישרו לי את סוף הטקס. היה קצר אבל היה נפלא. נשארתי עם טעם של עוד.

חזרתי לחדר למקלחת, קפה ועוגת מנגו שקניתי בערב בסימטה. וככה שקעתי לשעה ולעוד קפה, כן ועוד אחד. בסוף הצלחתי להזיז את עצמי וניגשתי לנהגי הטוקטוקים לשאול לאן הם נוסעים היום. מצאת אחד שנוסע למפלים אמרתי לו סבבה אני רוצה לבוא הוא ביקש 200 אלף קיפ שבסיבוב ראש אחד הפך ל 35 אלף קיפ. קבענו ל 11:30 איסוף מהמלון שלי, תענוג, אני חוזר לסטאלבט לעוד שעה.

בשעה הנקובה התייצב האדון עם מיניוואן ממוזג, עוד יותר טוב. נסענו כשעה עד לכניסה לשמורה, כניסה 20 אלף קיפ לאדם, ועוד שלוש דקות בתוכה עד למפל התמקמתי וצילמתי והרסס של המפל כיסה אותי את המצלמה ובעיקר את העדשה שכוסתה בערפל לבן מהמים. זזתי בהתאם למשטר הרוחות במקום אבל המים השיגו אותי בכל מקום. לבסוף החלטתי שצריך לקחת כמה פריימים ומה לעשות, ננקה ונכסה את העדשה בין פריים לפריים. חצי שעה של מאבק באיתני הטבע אבל יש כמה תמונות וזה העיקר. התחלתי לרדת במורד השביל אל החנייה התחתונה בה חיכה לנו הנהג וממש בכל 10 מטרים היה עוד מפל ועוד מפל ובאחד מהם בו השחייה היתה מותרת היה עץ שפשוט גדל מעל המים וכולם קופצים ממנו למים.

המשכתי עם השביל ואחת הפניות הובילה אותי למכלאה של דובים שחורים שפשוט כואב הלב לראות אותם שם.

המשכתי והגעתי לחנייה, 50 דקות לפני הזמן אז ישבתי לאכול מרק נודל ולשתות שייק אננס רק שכנראה לא היה אננס אז הם הביאו לי שייק בננה, גרבר בננה. אמרתי שאני רוצה אננס ולא בננה אז הם לקחו את השייק הצטערו מעומק הלב והחזירו את אותו דבר. נו טוב, נשתה בננה.

עלינו על הרכב והתחלנו את הדרך חזרה כשאחרי 20 דקות עצר לנו הנהג בכפר קטן שמהווה חלק מפרויקט שימור ושיקום שמשותף ללאוס ולצרפת. עשינו סיבוב קצר בכפר וממש תוך כדי תנועה אני מבין שאני חייב לחזור לכאן. אחרי 15 דקות כבר היינו ברכב בדרך חזרה לעיר. 

כשהגעתי לעיר ראיתי את השמש, היא עמדה בדיוק במקום שממנו כדאי לטפס לראש ההר כדי לצפות בשקיעה. 328 מדרגות ב 35 מעלות חום 85% לחות ואני למעלה מטפטף בבאקטים. השמש החלה לרדת אבל יחד עם הירידה ענן אפור החל מכסה את השמיים ממזרח למערב זה היה ממש מרוץ אם הענן היה מגיע רבע שעה מאוחר יותר זו היתה שקיעה לספר לנכדים אבל כיוון שזה לא קרה אז נוצרו פה ושם בקבוקי אור וזהו. עמדתי לרדת כשחשבתי, יאללה סיבוב אחרון ונרד. הסיבוב האחרון לקח שעה כיוון שענן הגשם התחיל להמטיר וקרני האור שנשברו על הגשם עצרו שתי קשתות נהדרות וכשהן נמוגו, הגיע הגשם. חזרתי לגסטהאוס רטוב כמו דג.

ושוב בנוהל, מקלחת, סמטה, שוק וחזרה גמור מת לגסטהאוס לשינה.

למחרת ניסיתי לקום שוב לצעידת הנזירים אך ללא הצלחה. השעון צלצל אני השתקתי והפכתי צד לעוד שעתיים. כשקמתי אחרי מקלחת וקפה החלטתי שהיום אני חוזר לכפר הקטן של אתמול. יצאתי לרחוב המרכזי לתשאל את הנהגים מי נוסע למפל. היו כמה שהציעו עצמם ואחרי שערכתי מכרז זריז ביניהם אחד מהם זכה במחיר הזול היותר והסכמתי שייקח אותי למפל. אחר כך עדכנתי אותו שהוא לוקח אותי לכפר את שאר הקבוצה למפל וכשהוא חוזר שיאסוף אותי מהכפר. הוא עיקם את הפרצוף ואמר, זה יהיה יותר מידיי זמן בשבילך בכפר. אמרתי לא שלא ידאג רק שלא ישכח לאסוף אותי בחזרה והכל יהיה בסדר.

קפצתי לחדר להביא את התיק בדרך לחדר תפס אותי תייר יפני שהתחיל עם שתי מליון התנצלויות אבל בסופו של דבר הוא סיפר שהוא לומד אומנות והפנים שלי מתאימות לו מאוד והוא רוצה לצייר אותי הוא המשיך להתנצל על זה שהוא מפריע לי. חשבתי, יש לי שעה על היציאה שאלתי אותו, כמה זמן זה לוקח הוא אמר בערך 20 דקות אז אמרתי אין בעיה אבל הבירה עליך. היפני לא היסס לרגע קרא למלצר הזמין לי ולו בירה והחל מצייר. כל העניין ארך כחצי שעה שבסופה נגמרה הבירה והיה ציור. נהדר, צילמתי את הציור כדי שיהיה מזכרת אבל היפני התעקש לתת לי אותו במתנה. הוא הסביר שזה בשביל התרגול והוא לא שומר את הציורים אז עדיף שאני אקח אותו, טוב, אז לקחתי את הציור. האמת שזה לא ממש אני, זה יותר רונלדו עם משקפיים וזיפי זקן אבל לא נורא, כנראה שעבורם כולנו נראים אותו דבר. עליתי לחדר לקחת את התיק וחזרתי לרחוב הראשי, אפילו 5 דקות לפני הזמן. עליתי על הוואן יחד איתי ברכב היו איטלקי פולני שני צרפתים ושלושה סינים (כן זה נשמע כמו התחלה של בדיחה) שנסעו למפל וכל הדרך התגאו במצלמות הריפלקס שלהם והשוויצו בתמונות. הסתכלתי וכמובן כמו כולם חלקתי שבחים לצלמים הנהדרים. אחרי חצי שעה הנהג עוצר ליד הכפר ואני מבקש לרדת הם מסתכלים עליי, לאן? אמרתי שכבר הייתי במפל ואני אשאר בכפר הזה עד שיחזרו. ומה תעשה כאן? אשתה לאו לאו ואצלם כמובן. ירדתי מהוואן ונכנסתי לכפר. נשות הכפר קיבלו אותי בחביבות והזמינו אותי לרכוש מעבודות היד שלהן. סרבתי בנימוס אבל כדי לא לקלקל מההתחלה רכשתי צמיד רקום עבודת יד שכמובן נענד לידי בגאווה. אחרי 10 דקות התחיל לרדת גשם שהתחזק והפך למיני מבול בצהרי היום, חשבתי על האנשים במפל שצהריים יפים הפכו ברגע לשמים שחורים. נשות הכפר הזמינו אותי להסתתר מהגשם במרפסת הבית המקורה וישבתי שם איתן ועם הילדים כשעה תוך לעיסת בננות, פפאיה כל מיני פירות מרים חמוצים ואפוצים (כאלה שמייבשים את הפה) וכמובן הכל בליווי סטיקי רייס (אני רק מקווה שאני לא אשלם על זה בפעם הבאה בשירותים). הילדים שהסתובבו סביבנו כל הזמן הסתכלו עליי כל הזמן נגעו באף ניסו למתוח לי את העיניים וכל הזמן צחקו. כל הזמן הזה לא הוצאתי את המצלמה פשוט הייתי שם לחוות והיה נהדר. 

אחרי כשעה קניתי ספרייט, בקיוסק של אחת הנשים, היה מקרר ישן ובו שתיה רק שבכפר יש חשמל שעתיים ביום והמקרר לא עבד. שתיתי שלוק מהתה ספרייט וסגרתי את הבקבוק וראיתי את אחד הילדים שהסתכל עליי עם הפה פתוח לרווחה. קראתי לו ונתתי לו את הבקבוק תוך רגע כל ילדי הכפר היו סביבי וכל אחד קיבל טעימה מהאושר המתוק הזה. קפצתי לקיוסק שוב והפעם קניתי חטיפי קוקוס מיובש וחילקתי ביניהם, איזה אושר.

טוב צריך גם לצלם אז הוצאתי את המצלמה המצלמה הביאה איתה חשדנות שלא היתה קודם אבל ישבתי בצד פאסיבי לגמרי וכשהחיים חזר למסלולם התחלתי לצלם.

אחרי שעתיים נוספות מיציתי והוואן אמור להגיע עוד חצי שעה אז החלטתי לרדת לפלג הנחל בקצה הכפר לשים רגליים במים קצת. ישבתי שם כ 10 דקות ענוגות והוואן הגיע. עליתי ואז הגיעו השאלות, נו איך היה? מה צילמת? והשאלה שגמרה אותי, אתה לא מפחד להיות לבד בכפר?

השתדלתי לענות על השאלות שכמובן גררו שאלות נוספות ובסופן ביקש אחד האנשים להצטרף אליי לצלם בכפר. אמרתי שמחר אני נוסע לצלם בכפר שנקרא פאק אוו שנחשב כפר דייגים גדול ומפותח ואחר כך בכפר שמייצרים וויסקי אורז כמו שהיו עושים את זה לפני 300 שנה ויותר ושהוא מוזמן להצטרף. הוא יצר קשר בפייסבוק הציע חברות והחליט לוותר. כנראה שזה יותר מידיי לחלק מהאנשים.

הגענו לעיר והוואן עצר ליד שוק הלילה השמש היתה בפוזה המתאימה השמיים נראים כחולים, למרות שזה יכול להשתנות ברגע, יאללה למדרגות להר הפוסי, היום תהיה שקיעה טובה, אני מקווה. מזיע כמו אחרי טריטלון הגעתי למעלה והשמיים עדיין בהירים לא נראה גשם באופק וכנראה הפעם נקבל שקיעה כמו שצריך. ישבתי בפינה על ספסל ממנו נראית השקיעה וחיכיתי השמש ירדה לאט למערב ותוך כדי צחצחתי עדשות כדי להתכונן לארוע המכונן. במהלך עם ההמתנה פיתחתי שיחה עם תייר יפני עם תסרוקת אפרו מצחיקה וקשת בשיער ושני ישראלים שאחד מהם אפילו למד צילום אצל גליץ (במפעל של גליץ) והתחלנו לצלם. היפני התפלא (שצילם בניקון כמובן) מדוע לי השמש יוצאת ככוכב ולו ככדור מרוח ושרוף. אז העברתי סדנת צילום שקיעה (באנגלית) ומשם כולם מצלמים. מאוחר יותר פגשתי את היפני בסמטת הזרים, הוא הצטרף אליי לשולחן וגם ביקש משוב לתמונות. האור דעך ועשיתי סיבוב זריז כדי לתפוס את האודם בשמיים והחלטתי לרדת מההר. תוך רבע שעה כבר הייתי במקלחת ואחרי עוד חצי שעה בשוק לילה מפלס את דרכי לסמטת הזרים. הערב החלטתי לגוון, סלט סומטם, חזה עוף על האש סטיקי רייס ונקניקית בקר חריפה. אכלנו יחד וניסינו לשוחח למרות האנגלית הדלה של היפני הנחמד.

חזרתי לחדר לשינה טובה והחלטתי שכיוון שמחר זה היום האחרון, אני לא אעשה משהו מיוחד, סטאלבט.

קמתי בבוקר, מקלחת טובה ויצאתי לארוחת בוקר. מצאתי מסעדה קטנה לקחתי כריך טונה וקולה, אמא שלי אמרה שזה בגלל שאני מתגעגע לסנדביץ הטוניסאי של הבית אבל לא יודע זה מה שקפץ לי לעין מהתפריט אולי התת הכרה שלי מתגעגע לסנדביצים אני מתגעגע למיטל ולילדים. סעדתי בכיף וחזרתי למלון. בדרך תפס אותי הנהג של אתמול ושאל לאן אתה הולך היום? עניתי, כנראה ששום מקום היום אני אנוח. הוא אמר שכדאי לי לבוא איתו כי הוא לוקח קבוצה למערה והוא ישאיר אותי בכפר בדרך הוא הוסיף ואמר שזה כפר יותר מעניין מזה שראיתי. נו טוב, הלך הסטאלבט. קבענו שעה והתייצבתי כמו חייל טוב 5 דקות לפני הזמן עם התיק, מחכה לכפר טוב. שעה נסיעה שחלקה בשביל עפר כבוש אבל עם מלא בורות והגענו לכפר. הדלת נפתחה אני ירדתי והם המשיכו למערה. בספר כתוב שהמערה משעממת לעין מערבית כי רובנו כבר ראינו בודהות בכל התנוחות בכל הגדלים והמערה עצמה, חסרת ייחוד. התחלתי להסתובב בכפר בשבילי העפר הצרים מכל חצר בקעו קולות של ילדים משחקים, האמהות עסקו בבישול קבוצתי ברחוב והאבות, אלוהים יודע חוץ מגבר אחד לא ראיתי אף גבר בכפר, אולי בעבודה. הכפר התחיל להכיל אותי בעיניים סקרניות וככל שהתקדמתי לתוכו כך צברתי עדת עוקבים גדולה יותר עד שהגעתי לבית הספר שעמד בקצה הכפר נכנסתי לחדר מורים וביקשתי רשות לצלם. בהינף יד שלחו אותי, צלם מה שאתה רוצה. צילמתי ושיחקתי גומי, צילמתי ושיחקתי עם כדורי ברזל, צילמתי ושיחקתי כדורגל, אושר. כעבור כשעתיים הנהג הגיע לאסוף אותי ואמר שבשבילי הוא יעשה עוד עצירה בכפר בדרך חזרה. הפעם כולם ירדו, אני לא צילמתי כי היו לי מלא פאלנג בפריים אבל היה נחמד.

חזרתי לחדר למקלחת ואריזות, מחר אני עוזב, היעד בגדול תאילנד, צ׳יאנג ראי אבל הדרך תארך יומיים בשייט על המיקונג, במעלה הנהר על סירה ציבורית ואיטית. רובכם מכירים אותי, אני בסירה אחת עם המקומיים זה מילא אבל עם החזירים ותרנגולות שלהם זה כבר חוצה קו אדום דמיוני שיש רק בראש שלי. אז התכנון המקורי היה לעשות שייט 4 כוכבים בסירה מפוארת ולילה במלון מפואר בדרך אבל מה לעשות אני הנרשם היחיד לשייט והוא בוטל ולכן אני בציבורי. אני שונא לארוז, גם בגלל שאני עושה את זה. גרוע אבל בסוף סיימתי לארוז. אספתי את עצמי והלכתי לאכול ארוחת ערב בסמטה וחזרתי לישון לקראת מחר.

בסך הכל לואנג פראבנג עיר תיירותית מאוד עם נהגי טוקטוק מציקים ומחירים מופקעים יחסית ללאוס אבל לא הייתי מוותר על העיר הזו יש בה קסם שקט שלוקח אותך אחורה בזמן, לאותם ימים שההורים שלי היו ילדים. אומרים שאי אפשר לעצור את הזמן אבל בלואנג פראבנג כמעט הצליחו.

**** מבטיח תמונות ממש בקרוב. סבלנות...