בטאמבונג עיר בהפסקה

טוב אז מה יש לעשות בבטאמבוג, בקיצור, כלום. אז מה בכל זאת עשינו שם

קמנו מוקדם בבוקר כדי לנסוע למחנה האימונים של הקרקס המקומי. הקרקס המקומי זה בעצם בית ספר לילדים מקומיים חלקם נכים, חלקם יתומים ורובם סתם ילדים למשפחות עניות בבטאמבונג שמתקבצים לבית ספר גדול שמלמד אומנות ויזואלית, ציור ופיסול, מוסיקה, מקומית מסורתית וארופאית קלאסית, והתעמלות קרקע וקרקס כל זה בנוסף ללימודים רגילים בבית ספר ציבורי שנמצא במקום. בית הספר ממומן ע"י צרפת והאיחוד האירופי כחלק מאחריות צרפת לגורלה של קמבודיה אחרי יציאת צרפת ב 1953 והעצמאות המפוקפקת של המדינה הנכשלת הזו.

אז נסענו 20 דקות רק כדי להגיע ולגלות שבגלל שאתמול היו בחירות אז אין אף אחד היום שם. לא משש ברור העניין אבל מיסטר פאו הבטיח שמחר נחזור לכאן וכולם יהיו. טוב אז המשכנו לנסוע לראות כיצד מייצרים נייר אורז המשמש לאגרול הלא הם הספרינג רול המקומיים. הגענו לבית פרטי בן שתי קומות של משפחה השוכן באחד מהכפרים סביב העיר. העסק המשפחתי הוא ייצור עלי נייר האורז וכל העניין גרם לי לחשוב פעמיים לפני שאני מזמין אגרול. הם קונים אורז שבור סוג ג' (ואני עדין) משרים אותו במים וגורסים אותו עם המים לבלילה דלוחה את הבלילה הם יוצקים בשכבה עדינה ודקה על בד צהוב משימוש ומלכלוך שמתוח על סיר שבו מים רותחים. אחרי חצי דקה מרימים את הבצק שאודה ממנו המים ומניחים על רשת במבוק (מזוהמת) להתייבש בשמש ובאבק בחצר. מיותר לציין כי כל התהליך נעשה במטבח של משפחה שנמצא מתחת לקומה הראשונה של הבית על הארץ ללא ריצוף או כל חיפוי ששמור על ניקיון או אפילו סתם רחוק מלכלוך. האבא ששם לייבוש את הדפים מזיע כמו קמבודי בחולצה המטונפת ומטפטף על הבצק היבש למחצה והאמא מגרדת עקיצת יתוש ברגל ומיד מתפנה לצקת עוד קצת מהבלילה על הבד. קיצור ויזואל לכל החיים.

עזבנו את "המפעל" לייצור נייר אורז והמשכנו "למפעל" דומה לייצור סטיקי רייס (אורז דביק) בתוך במבוק מפאת כבוד הקוראים אני אחסוך את התיאור של "המפעל" הזה.

ואז הגיע ההיילייט של היום, שוק הדגים וייצור משחת דגים. נסענו עוד עשרים דקות לנקודה בה ירדנו מהסירה אתמול והתחלנו לטייל בשוק הדגים. זה פשוט גיהנום, הריח החריף של שאריות הדגים שנרקבות בחום המהביל לקמבודיה היה קשה. אלון החליט להישאר ברכב עם הנהג ואנחנו יצאנו לראות את תהליך הייצור, אם אפשר לקרוא לזה ייצור. אחרי 10 דקות של הסברים תוך שיטוט בשוק שמתי לב שהריח כבל לא מציק לי, אני מטייל בין הדוכנים וה"מפעלים" הקטנים בהם ממליחים את הדגים ומערבבים בכל מיני עיסות ומצלם בלי להשתנק בכל נשימה אבל גם לכיף הקולינרי הזה היה סוף ואז עמדה בפנינו החלטה, האם להמשיך למקדש מקומי או לחזור לחדר לשעתיים ואז כשהחום הנורא ירגע קצת לטפס לבורות ההריגה של החמר רוז בהרים ולצפות בעוד מערת עטלפים בשקיעה. הילדים שדי נמאס להם מכל המקדשים החליטו, קצת טבע ואחרי רבע שעה הם כבר היו בבריכה במלון לשכשוך צהריים. השעתיים חיש מהר עברו להם ואנחנו אחרי מקלחת מדונדשים ומריחים נהדר יוצאים להר.

בדרכנו להר עצרנו בתחנת רכבת ישנה הסמוכה לקו הרכבת מפנום פן לבאטמבונג. קו הרכבת אינו פעיל כבר 8 שנים וכשהיה פעיל לקח לרכבת 15 שעות לעבור 223 ק"מ אז אולי באמת עדיף שכך. כאן חיכתה לנו אטרקציה משעשעת, קרון רכבת עשוי משטח במבוק ומנוע של מכסחת דשא ומסלול של 17 ק"מ על המסילה הישנה (והעקומה) בין שדות האורז עד לכפר קטן בקצה השני של הקו. בדרך הגיעה מולנו רכבת במבוק אחרת החוזרת מהכפר וכיוון שיש רק פס אחד לא ניתן לעבור יחד ובמיוחד לא לכיוונים מנוגדים אז עצרנו ואז זה קרה, ירדנו מהקרון ותוך 15 שניות הקרון שלנו פורק כדי שהרכבת השנייה תעבור ותוך 15 שניות הורכב חזרה כדי שנמשיך בדרכנו כך 3 או 4 פעמים במהלך הנסיעה. הילדים אהבו.

חזרנו לוואן ואחרי כשעה נסיעה הגענו להר, יותר כמו גבעה תלולה שעל הדופן מערה ענקית שלפי מיסטר פאו מכילה 20 מליון עטלפי חרקים אבל לפני העטלפים, טיפוס להר. שכרנו שני טוסטוסים (4$ ליחידה) ועלינו להר. על ההר מסלול הליכה קצר בין מקדש לסטופה (קבר בו מניחים את אפר הנפטר אחרי ששורפים את גופתו) הגענו למערה ששם הקמר רוז רצחו 20,000 קמבודים חפים מפשע פשוט ע"י הרעבה ועינויים ואם זה לא עזר אז פשוט דחפו אותם אל פתח המערה כלפי מטה והחבטה בנפילה עשתה את שאר העבודה. במקום מקדש, גל עד ואיך לא שלדים, גולגלות ועצמות מוצגים לראווה בחלון בקצה המערה. אם הבוקר לא הרס לי את התיאבון חלון הראווה הזה חיסל אותו סופית.

עלינו על הטוסטוסים וירדנו מההר חזרה אל נקודת היציאה, החזרנו את הקטנועים וצפינו במטס העטלפים שמצידם טפטפו עלינו את מה שעטלפים בדרך כלל מטפטפים תוך כדי תעופה.

חזרנו עיר ונפרדנו מהמדריך והנהג בכניסה לבית הספר לאומנויות וקרקס שהיה ריק בבוקר ונכנסנו לראות את מופע הקרקס. מחיר הכניסה מופקע, 10$ למבוגר 5$ לילד אבל זה הולך למטרה טובה, מימון בית הספר. נכנסנו התישבנו בספסלים של אוהל הקרקס ואני הייתי כל כך אופטימי שאפילו החזקתי את המצלמה ביד, רמז קטן לבאות, המצלמה חזרה לתיק 5 דקות אחרי תחילת המופע. ההופעה התחילה בחושך מוחלט ומסיקה דרמטית וכשהמוסיקה נחלשה באה צעקה של כל השחקנים יחד שהבהילה את כל הקהל כולל אירי אחד שישב בקהל שהגיב מיד בקללה עסיסית שגרמה לכל הקהל לפרוץ בצחוק מתגלגל. אחרי שההופעה התחילה מילאו את כל החללים והמקומות בספסלים כולל את הרצפה לפני הבמה מלא מלא ילדים מקומיים שבאו לצפות בגיבורים המקומיים שלהם. ההופעה היתה ברמה של הצגת בית ספר עם מעט אקרובטיקה ברמה מאוד נמוכה או בקיצור, ראיתי כבר קרקס יותר טוב שלא לדבר על הצגות.

בתום המופע תפסנו תוקתוק למרכז העיר הישנה לחלוטין (ממש עיר רפאים) למסעדה שהומלצה ע"י המדריך שנקראת גאקו. אוכל אירופאי עם נטייה למקסיקני. היה מעולה. כולם אכלו וכולם נהנו בפעם הראשונה בקמבודיה. יצאנו שבעים עד כדי, "למה אני חי" ותפסנו תוקתוק למלון. מקלחת טובה ושינה טובה לקראת מחר.



למחרת בבוקר התעוררנו, ארוחת בוקר ואפ אפ על הוואן כי הילדים ובמיוחד אלון ביקש לראות את בית הספר לקרקס שראינו יום קודם. נסענו והילדים התנסו פה ושם בכל הנגינה המסורתיים ושאר הדברים במקום. היה נחמד אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה.

מהקרקס יצאנו לנסיעה הארוכה לפנום פן. לא כל כך ארוכה אבל שעושים אותה על הכבישים של קמבודיה זה לוקח שעות. בדרך עשינו עצירה ב"מפעל" לכדרות בכפר של כדרים, ארוחת צהריים במסעדה מקומית שהפעם הפתיעה לטובה עם מנה מקומית בשם, לוקלאק שהיה טוב. מעט לפני ההגעה לפנום פן עצרנו בבירה הקודמת של קמבודיה מתקופת האמפריה הקמרית 9-14 לספירה הלא היא אודונג. שם שוב טיילנו בין מקדשים לסוטופות ואפילו פגשנו את הכינים של בודהה. הכינים של בודהה הוא כינוי לחרקים דמויי קרציות שחורות ענקיות שיוצאות מהסדקים והנקיקים בקירות המקדשים העתיקים כאשר יורד גשם וירד גשם. הכמויות של הכינים שיש לבודהה זה באמת משהו לספר בבית.
על ההר מיסטר פאו שיתף אותנו מדוע נבחר המקום להיות קדוש והפרך במרוצת הימים לבירת קמר. אם כן, לפני אלפי שנים חיו על ההר הזה נזירים. הנזירים בוחרים לגור על הרים מפני שלפי הבודהיזם הר שקול לגן עדן כי הוא נישא מעל האדמה (אגב, לפי האנלוגיה הזו, ים המלח זה תחתית הגיהנום) ובכל אופן לאחד הנזירים היה כלב. הנזיר אהב את הכלב בגלל שהכלב היה חכם וטוב. כעבור שנים מת הכלב והנזיר קבר אותו ליד אחד העצים ביער שעל ההר. רצה בודהה ונשמתו של הכלב התגלגלה לגופו של מלך סין לעתיד שנולד למשפחת המלוכה. כאשר הומלך המלך הוא החל סובל כאבי ראש איומים וכל התרופות והטיפולים שקיבל לא עזרו עד שקרא למגדת העתידות (קוסמת) ושאל אותה מדוע הוא סובל מכאבי ראש והיא ענתה שבגלגול הקודם הוא היה כלב וכרגע הגוף של הכלב קבור תחת עז ושורש של העץ מפלח את ראשו של הכלב הקבור המלך הורה לאנשיו ללכת עם מגדת העתידות לאותו מקום בו לטענתה קבור הכלב כשהם הגיעו אל ההר שאלו  סביב אודות כלב שקבור והאח הצעיר של הנזיר הוביל אותם אם הקבר של הכלב הם חפרו וכמובן מצאו את שלד הכלב ושורש מפלח את ראשו. כרתו את השורש והוציאו מראשו של הכלב ומיד באותו רגע חלף כאב הראש של מלך סין.

הסיפור הזה מסופר מאב לבן בשינויים מינוריים אבל המקום קדוש גם לסינים שמאמינים בסיפור הזה ומגיעים למקום הזה לסגוד.

ועל הסיפור הזה דני סנדרסון כבר כתב השיר, "פה קבור הכלב" שלא יכולנו לעצור את עצמנו ופשוט פצחנו בשיר מיד אחרי הסיפור בואך פסגת ההר. ותמיד כשכואב לכם הראש תמיד תחשבו איפה הגלגול הקודם שלכם ומה תקוע לו בראש.

זהו, עזבנו את באטמבונג והגענו לבירה, פנום פן. מחר טיול מודרך בעיר, מוזיאון אומנות קמר, כלא הקמר רוז, זיכרון לשואת קמבודיה ועוד שטויות שתיירים עושים.

*** בקרוב אוסיף ל]וסט זה עוד תמונות וסרטון קצר

באטמבונג, עדיין מחפשים את המקל

לפני אלפי שנים היה איש חזק ובריא כמו אל. יום אחד מצא האיש מקל הליכה והרים אותו מהרצפה, מיד הרגיש האיש שהמקל הזה מיוחד ויש בו כוחות אדירים שמחזקים אותו והופכים אותו לבלתי מנוצח, ממש מטה קסמים. האיש חשב שעם מקל כזה יוכל לשלוט בממלכת קמר, הלא היא קמבודיה הקדומה ככללה בשטחה את תאילנד וייטנאם וחלק מסין ובורמה. הלך באיש לפגוש את המלך ובעזרת מטה הקסמים הרג אותו והפך מלך. בימים אלו נהוג היה להשתמש ולהתייעץ במגידי עתידות (רבנים של היום) כדי לדעת מה רצוי לעשות וכך עשה האיש שהפך למלך. מגדת העתידות חזתה לו 6 שנות מלוכה בלבד וכששאל למה, היא פשוט ענתה לו, כי דמך אינו דם אצולה. כמובן שהמלך החדש הורה להרוג את האישה לא לפני שתחווה עינויי גיהנום עוד לפני מותה. כעבור 6 שנים הגיעו לעירו של המלך צאצאיו של המלך הנרצח אשר בדמם זרם דם אצולה ודרשו את הכתר האיש לקח בידו את מטה הקסמים והשליך את לעבר אויביו בני מעמד האצולה אך המטה איבד מכוחו ופספס את משפחת המלוכה ונחת במעבה היער. האיש הובס ע"י משפחת האצולה ואיבד את כתרו. מלך חדש הוכתר ופקודתו הראשונה הייתה מצאו את מטה הקסמים ביער. יצאו מאות מאנשיו ליער כדי למצוא את המטה וחזרו ללא המטה ומאז נקרא המקום, "המקל האבוד" באטמ = מקל, בונג = אבוד.

אבל לפני באטמבונג, הדרך. קמנו ב 05:30 כדי לאכול ארוחת בוקר ב 06:00 ולפגוש את המדריך שלנו (החדש) מיסטר פאו בלובי מיד ארוחת הבוקר. יצאנו מהמלון בסיאם ריפ ב 06:30 כחצי שעה נסיעה אל מזח מאולתר שם עלינו על סירה שהפכה הבית שלנו להיום אחד. הסירה היא סירה פשוטה עם ספסלי עץ מנוע של אוטובוס ציבורי (אמיתי לגמרי) משאבת מים קטנה מזרימים מים מהנהר למנוע לקירור והחלק הכי מגניב זה ההיגוי, הגה של רכב טויוטה (כולל כרית אוויר) מחובר למוט היגוי שממנו שני וואיירים (כבלי ברזל) שרצים לאורך גוף הסירה ומחוברים לפרופלור כך שסיבוב ההגה לימין מסיט את המדחף לשמאל וההפך וכך מנתב הנהג את הסירה במים.

עלינו התמקמנו בספסל השלישי או הרביעי ואז הוא הניע, רעש ממנוע האוטובוס פילח לנו את האוזניים וכך יצאנו לדרך שייט פרטי מסיאם ריפ לבאטמבונג לאורך נהר הסנאקור מרחק של כמעט 200 ק"מ מחכים לנו. אלון שהיה עייף מהיום הקודם והיקיצה המוקדמת תפס פוזה על מיטל הניח את הראש והחל את נימנומו. הנהג שם  לב לילד העייף בשעה המוקדמת עזה את ההגה וסירה המשיכה במסלולה ללא נהג. הוא רץ אחורה והתחיל לפשפש בין ארגזי הציוד ושלף ערסל. את הערסל הוא קשר לקורות הסירה ואלון ראה והבין, הנה המיטה שלי לשעות הקרובות. הוא קפץ על הערסל והתערסל לו לשעה קלה. הנהג רץ קדימה להגה ושב לנהוג את הסירה. אורון שלף אוזניות שקנינו בצ'אנג מאי (3$) שם על האוזניים ושקע לעולם של פורטיס. אחרי שכולם תפסו את מקומם אני תפסתי את המצלמה נשכבתי על חרטום הסירה והתחלתי לצלם. היום, מעונן מאוד ונראה כאילו בכל רגע ישטוף אותנו גשם. חצי שעה של שייט בנהר הוביל אותנו לאגם אדיר מימדים ושעה וחצי לקח לנו לחצות אותו ולהגיע אל נהר הסנאקור אשר 10 שעות שייט במעלה הנהר הזה יובילו אותנו אל באטמבונג.

במהלך הדרך הסביר לנו מיסטר פאו (המדריך) על הנהר, הדגה וכמובן האנשים והבתים שלהם. הוא ציין שאנחנו בתחילת העונה הרטובה ולכן פני הנהר מספיק גבוהים כדי לשוט בבטחה ללר שרטונים או אצות שתוקעות את מדחף הסירה שלפני ארבע שנים היתה עונה גשומה במיוחד שהציפה את כל הכפרים והמקדשים סביב הנהר והיחידים שלא נפגעו אלו שוכני הנהר שהבתים שלהם לא בנויים על יסודות אלא צפים על עשרות עצי במבוק שצפים על המים ומציפים את הבית שמעליהם כך שגם אם יש הצפה קשה הבית שלהם תמיד נמצא מעל המים. מעניין שיש להמם מנוע קטן בבית שמשיט אותם ללוקיישן החדש לפי הפרנסה או מחירי הנדל"ן ובזמן הצפה הם מנווטים את עצמם לחוף מבטחים בקלות. לפני ארבע שנים בהצפה הגדולה המים כיסו את צמרות העצים סביב הנהר כלומר, כ 5-6 מטר מים יותר מאשר עונה גשומה רגילה.
קיבלנו הרצאה על הסחר והדייג בנהר ועל החי והצומח סביב הנהר על הצרעות והדבורים על הנמלים שברגע שהן מעבירות ביצים וולדות למקום גבוהה ומפנות את פני הנהר זה אומר שתוך כמה ימים תהיה הצפה. מאוחר יותר אפילו ראינו קן של נמלים עושה כזה טרנספר ומיסטר פאו הצהיר, תוך שלושה ימים המקום הזה יהיה מכוסה מים. עוד הוא הסביר על הציפורים והקינים שלהם, מעניין שיש כאן ציפור שנקראת אוכלת הדבורים שחייה ממש קרוב לכוורות כדי שיהיה קשה לטורפים לגנוב את הביצים אות את הגוזלים הרכים מהקן, לציפורים הללו יש קן לזכר וקן לנקבה, חלק מהאנשים שאני מכיר היה מאמץ את השיטה בקלות רק בלי הדבורים.

ואחר-כך, שקט. כל אחד בפינה שלו נהנה מהטבע ומ-110 דציבל של רעש מנוע.

אחרי מספר שעות של שייט ביקשנו שהמשיט יעצור בגדות הנהר ומיסטר פאו הוציא את ארוחת הפיקניק שלנו. גורמה של פיקניק. חצי שעה ללא רעש מנוע, ציוץ ציפורים ורעש הלעיסות המחריד של מיסטר פאו. אולי עדיף היה אם המנוע היה דולק.

מיד אחרי ארוחת הצהריים נהג הסירה ניווט לכיוון חנות דגים טריים על הנהר כדי לקנות שני צלופחים לארוחת הערב. מיד שאלתי מה עושים עם הצלופחים מיסטר פאו אמר שזה ממש מעדן, שמים על האש עם פרח בננה ומגישים עם רוטב מיוחד וכמובן אורז וזה יוצא, נהדר. הוא הציע שאם אני רוצה אחד אפשר לקנות לבקש ממסעדה מקומית שתכין לנו את הצלופח. אין בעיה, 5$ וצלופח במשקל כשני קילו עלה איתנו לסירה עם מנוע האוטובוס כדי לנסוע למסעדה לארוחת הערב.

עוד שעה של שייט עצרנו לחניה ומנוחה בפגודה השחורה על גדות הנהר. חיפשנו פגודה שחורה ומיסטר פאו הצביע על הפגודה היחידה בסביבה וצבעה היה כחול בהיר נוטה לכחול ערבי מהוה מהשמש. שאלנו, שחורה לא? הוא ענה, כן, היתה פעם שחורה. אחרי ההצפה שיפצו וצבעו בכחול אבל על המפות עדיין זה מופיע כשחור. אגב קיבלנו ח"ח מהמדריך מיסטר פאו שאמר שבדרך כלל תיירים לא שואלים שאלות כאלו חכמות.

רבע שעה של מנוחה מהמיית המנוע וסיור קצר ליד המנזר והמקדש הואילו לכולם חוץ ממני שהחלטתי שאני מצלם ציפור צבעונית בין השיחים ואחד השיחים גרם לי לגירוי מטורף באמה של יד ימין אבל אלכוהול ניקה ופניסטיל הרגיע והכל טוב, כמעט.

אחרי המקדש גילנו חלק חדש ושקט חדש בסירה, הגג. לקחנו את פורטיס רמקול בלוטוט שרכשנו בצ'יאנג מאי (עוד 4$) שמנו על הגג ושכבנו על הגב בכיף נהנים מיום מעונן ללא שמש וללא גשם (בינתיים) הרחק משאון המנוע.

כשהתחלנו להתבשל על הגג חזרנו לצל ויחד עם המנוע תחת קורת גג רועשת אחת המשכנו כשעכשיו נוהגים את הסירה אורון ואלון.

למזלנו, ביום השייט בנהר התקיימו בחירות ארציות בקמבודיה לבחירת ממשלה חדשה בתום 5 שנים של כהונת מפלגת CPP מפלגת אנשי קמבודיה, בעבר המפלגה הקומוניסטית היום המפלגה הקומוניסטית שכלפי חוץ מראה כאילו דמוקרטיה. ביום הזה, כמו אצלנו, כל בתי הספר הציבוריים מושבתים ומשמשים קלפיות בחירה. כל קמבודי שבוחר מסומן בדיו על אצבעו כדי שלא יבחר שוב. מעניין שגם מספר ימים אחרי הדיו הזו לא יורדת מחלק מהאנשים, אז או שזו דיו חזקה מאוד או שהחבר'ה פשוט לא מתקלחים.

המשכנו במעלה הנהר בין שדות אורז ודקלי קוקוס וכמובן כפרים צפים ובתים בודדים של איכרים סביב הנהר ובסה"כ העברנו כ 10 שעות וחצי על הדוגית הקטנה שהביאה אותנו היישר אל שוק הדגים ומפעלי ממרח הדגים הרבים בו.

הירידה מהסרה היתה קשה, הריח הנורא של ריקבון הדגים נכנס ועלה באפינו מיד עם העליה לחוף ולריח המוות הזה אנחנו עוד נחזור, ומבחירה.

אפ אפ אפ על הוואן שהוביל אותנו למלון שלנו. מלון 3 כוכבים בעיירה מנומנמת לחלוטין כאילו מישהו תלש את ירוחם של שנות השישים ושם אותה בקמבודיה, זוהי באטומבונג, 400 אלף תושבים מנומנמים ועוד 600 אלף בכפרים סביבה.

עלינו למלון למקלחת קצרה ומיסטר פאו והטוקטוק חיכו לנו למטה לארוחת הערב. שתי דקות נסיעה ברחובות הריקים של העיר המנומנמת הזו והגענו למסעדה מקומית פשוטה. הזמנו אוכל מקומי שהיה נורא, כרגיל אלון ואורון כרגיל אורז אלון הוסיף עוף לאורז. ואז זה הגיע, הצלופח שלנו. כמו בייגל מגולגל צלוי היטב על האש אבל לא יבש הוגש לשולחת בליווי פרח בננה ואורז. לקחתי חתיכה קטנה בחשש אבל לחשש שלי לה היה שום יסוד, הצלופח היה נהדר! טעמתי את הרוטב המיוחד והחלטתי שאת הטיבול ההודי/קמבודי אני משאיר היום בצד ואוכל אוכל טוב מטבל בפשטות. ביקשתי מהמלצר שום שמן מלח ופלפל. קיבלתי פלפל צ'ילי חריף כמו השריפה בכרמל שום חתוך דק מלח ושמן דגים מסריח כמו שוק הדגים שהיינו בו שעתיים לפני כן. גרסתי את הפלפל עם המלח והשום הוספתי מעט לימון והנה שרוטב המיוחד שלי. אכלתי חצי צלופח והיה נהדר. מיטל הסכימה לטעום ואמרה שזה טוב יותר מהמנה שלה אבל סרבה לאכול הילדים שרק לפני כמה שעות ראו את הצלופח מתפתל ברשת לא הסכימו אפילו להסתכל על הצלופח בצלחת.

פרשנו לשינה לא ארוכה מידיי כי מחר זה מתחיל שוב ומיסטר פאו יחכה לנו בלובי ב 08:30.

עיר ומקדשים ללא קצה

הגענו לסיאם ריפ והתמקמנו במלון הפאנסי שמאנסי שלנו שנקרא סומאדווי על שם נסיכה בממלכת קמר הקדומה (http://www.somadeviangkor.com/). אגב, אם כבר עוסקים בשמות פרוש שם העיר סיאם ריפ הוא בעצם תבוסת סיאם, זהו השם שהמלך אנג צ'אנ נתן לה אחרי שכבש אותה מידיי סיאם בשנת 1540 לערך (סיאם, לימים תאילנד).

מיד עם הגיענו למלון נחת בלובי (כנראה שהרימו אליו טלפון מהלובי) אחראי התיירות מטעם החברה שדרכה סגרנו את החלק הזה בטיול, אנגקור-7. האיש דובר אנגלית רהוטה הסביר לנו על היומיים הקרובים שאנחנו עומדים לעבור והפלא ופלא (או אולי בגלל ששילמנו מחיר מופקע) המדריך הצמוד שלנו, שנסגר עבורנו 3 חודשים מראש באופן ספציפי כדי לספק את הידע הנדרש (שאני דרשתי בעוונותיי) ממדריך תיירות הוא לא אחר ממדריך נציגי מדינות שמגיעים לסיאם ריפ, ביניהם אם השר להגנת הסביבה לשעבר, גלעד ארדן שבילה 3 ימים במחיצתו של טריי (Tree), המדריך המהולל שלנו. אחרי פגישת תאום ציפיות עם המנהל והסבר על הימים הקרובים וההבטחה אנחנו בידיים הכי טובות בקמבודיה, נפרדנו לשלום. כנראה שבאמת שילמנו יותר מידי...

עלינו לחדר התאפסנו וקדימה לעיר, היינו רעבים אחרי הדרך הארוכה ומצאנו מסעדה שנראת טוב ומגישה אוכל מקומי. התיישבנו ושאלתי מהן 4 המנות המקומיות המובהקות ביותר וביקשתי את ארבעתן הילדים הזמינו את הרגיל, אורון אורז לבן ואלון ציזבורגר עם ציפס (איך לא). קיבלנו את ארבעת המנות, איך לומר את זה בעדינות, ילדים אל תנסו בבית. אלון היחיד שיצא משם שבע. האוכל הקמבודי רע ומטובל באלימות שזה פשוט פשע לשרימפס, לחזיר, לתרנגולת, ולכלב למרות שהיה כתוב בקר. ובקיצור מאוד מאוד דומה למטבח ההודי, שאני והוא, לא חברים כל כך טובים. החלטנו שאותו רגע אנחנו נצמדים למטבח הצרפתי בקמבודיה. קמבודיה נשלטה ע"י צרפת עד 1953 וההשפעות של המטבח הצרפתי ניכרות מאוד הן בעושר הגבינות ומוצרי החלב והן במסעדות על טהרת המטבח הצרפתי. וכך עשינו.

פרשנו לשינה רצוצים אחרי יום ארוך ומעייף רק כדי להתעורר ב 04:00 כי Tree יחכה לנו בלובי ב 4:45 לסיור זריחה באנגקור וואט.

קמנו ב 04:17 התארגנו בזריזות וירדנו בשעה הנקובה ללובי הנהג של הרכב הצמוד כבר חיכה אבל Tree בושש. אני שונא שמאחרים לי במיוחד כאשר אני עושה מאמצים כדי להגיע בזמן. האיחור הסתכם ה 7 דקות ויצאנו לדרך. רבע שעה נסיעה והגענו למשרד הכרטיסים, ירדנו, הצטלמנו לפאס היומי ואז התעורר וויכוח בין המדריך לקופאי. אורון נולד בשנת 2002  וילד חייב בתשלום אם נולד לפני 2001.  וכיוון שאת הדרכונים השארנו בכספת במלון לא היתה לו דרך להוכיח את הגיל האמיתי של אורון. אז הלכו עוד כמה דקות עד ש Tree חתם על תצהיר גיל והתחייב לספק צילום דרכון (פס יומי למקדשים עולה 20$). אחרי שאושרנו עלינו שוב לרכב לנסיעה של עוד רבע שעה וירדנו בכניסה למקדש כחצי שעה לפני הזריחה. התמקמנו בין מאות התיירים וחיכינו לאור שיבוא. והוא בא. זו הזריחה הנורמלית הראשונה בחודש האחרון. כיוון שבחלק הזה של הגלובוס זוהי העונה הגשומה השמיים כל הזמן מכוסים עננים וגשם יורד כשעה ביום. כל הזריחות אליהן התעוררתי בחודש האחרון היו בשחור לבן ללא שמש אבל הבוקר היה נהדר מעט עננים ויופי של מזרח שקוף.

לאט לאט האור עלה וככל שהתבהרה לי הסצנה שיפרתי עמדות עד שהגעתי לנקודה מעט גבוהה מהרחבה הענקית וצופה באלכסון אל המקדש והזריחה שמאחוריו. אומנם המקדש נבנה ממזרח למערב אבל הזריחה בדיוק במזרח רק יום אחד בשנה באמצע ספטמבר אז אנחנו קיבלנו קצת אלכסון. ובכל זאת, זריחה לתפארת.

מעט אחרי שהשמש עלתה שוב שיפרתי עמדה לשלולית ענק שעמדה שם חשופה וסיפקה לי השתקפות נהדרת של המקדש וגשר הגישה אליו.

המשכנו לכיוון מתחם המקדש כשמיטל ראתה קשת. שכחתנו מ Tree ומהמקדש והסתובבנו כדי להצטלם עם הקשת.

המקדש אגנקור וואט (אנגקור = עיר, וואט = מקדש) הוא אתר מורשת עולמית והוא הגדול, המטופח והשמור ביותר מבין עשרות המקדשים שסביב סיאם ריפ. בתחילה נבנה כמקדש הינדו והוקדש לווישנו ע"י Suryavarman השני במאה ה 12. הקיף הקיר החיצוני הוא 3.6 קמ"מ ותאמינו לי הרגשתי כל מטר בהליכה סביב המקדש. המקדש מחולק לשלוש רמות ובשלושה גבהים, החיצוני לאנשים הפשוטים, האמצעי לנזירים ואנשי הדת והמרכזי והגבוה ביותר לאצולה. על הקיר החיצוני מתואר הקרב בין הטוב לרע בין ווישנו לבין השדים שאגב הסיתות מעולם לא הושלם וישננו חלק אחד בו מתואר האיזון העולם בו ויישנו מחזיק בנחש ומצידו האחד השדים מושכים בו ומצידו השני מלאכים מושכים בו ובחלק הזה ניתן לראות בבירור כי הקשקשים של הנחש חסרים בחלק גדול מאורכו של הנחש. אמת הדיוק והפירוט על גילופי הקיר מוכיחים מעל ומעבר לכל ספק ששיעמם להם מאוד במשך 40 השנים בהם בנו את המקדש הזה אבל אין ספק שהמקדש הזה מפאר מאוד את המלך Suryavarman השני שבנה 39 מקדשים במהלך חייו כדי לפאר את שמו.

זה סיפור מסע ולכן לא אלאה אתכם בפרטים על הבודהיזם והינדו שספגנו מהמדריך Tree שבאמת שפע בידע ועד לרמת פרטי הלבוש של הגלגול השישי של בודהה ומדוע הרוע הובס דווקא בגלגול השביעי. את זה אפשר לקרוא בויקי על הינדו ובודהיזם. אנחנו עשינו את דרכנו בתוך המקדש אל הקומה השנייה והשלישית כאשר לשלישית ניתן לעלות בלבוש צנוע ומגיל 12 ומעלה ( כנראה עונש על כניסה חינם לילדים).

אחרי הביקור המוקדם באנגקור וואט חזרנו למלון לארוחת בוקר ומנוחה קצרה שהוכחה כחשובה מאוד לקראת היום שציפה לנו.

כך נראה איזור סיאם ריפ, צפונית לעיר נמצא מתחם המקדשים ושם, עשרות עשרות מקדשים סמוכים. אנחנו ביקרנו בחמש המרכזיים, אנגקור וואט, אנגקור טום ובתוכו באייון, פרהא קאהן, תאה פרום ופרה רופ.



אחרי ארוחת הבוקר ומנוחה קצרה יצאנו בחום המהביל של קמבודיה לתור במקדשים האחרים. 36 מעלות בצל ו 85% לחות זה מה שליווה אותנו במהלך היום עד אחר הצהריים המאוחרים ושקיעת החמה שאז היו רק 29 מעלות ועדיין 85% לחות. אני הזעתי ביום הזה בבאקטים, לא האמנתי שאני מסוגל להזיע ככה.

סיור אנגקור טום ובבאיון משם לפרהא קאהן שני מקדשים אדירים בגודלם שבכל אחד מהם בילינו כשעתיים ומשם דילגנו לארוחת צהריים במסעדה מקומית. הילדים כרגיל אכלו אורז וירקות ואני החלטתי שאני הולך על הסטייק. קיבלתי מספר חתיכות סטייק קטנות באופן מפתיע, מאוחר יותר עלה החשד שאם זה נתח שלם שנראה כמו סטייק אז זו היתה פרה מאוד קטנה כל כך קטנה ורזה שאולי היא הייתה כלב בגלגול הקודם או אולי הנוכחי.
סיימנו את ארוחת הצהריים לצלילי מיסטר, מיסטר וואן דולארר וואן דולארר של ילדוץ קבצניות עיקשות מאוד שניסו למכור לנו מגנטים במחיר מופקע וצעיפים במחיר עוד יותר מופקע אז הדלקתי את המצלמה כדי לתעד ואז הפלא ופלא הן התחילו להתחבא מאוחרי המוצרים ולשיר את שיר ה וואן דולארררר. חשבתי לעצמי קבצן אמיתי לא היה נבוך והן כן נבוכות אבל זה עבר בראש בדיוק לרגע והמשכתי לטייל בכפר שמאחורי המסעדה. שם הבנתי שהצבא של הקבצניות הן פשוט ילדות בעבודה, לא חסר להן כלום אבל ההורים שלהן שולחים אותן לנסות ולסחוט עוד דולר או שניים מתייר שמן.

עלינו לוואן שלנו והמשכנו. עשרים דקות נסיעה והגענו למקדש שלדעתי הכי מעניין והכי יפה, פרה רופ, המקדש חבוי בתוך ג'ונגל והעצים גדלים סביבו ובתוכו עד כדי כך שהם מאימים להפיל את המקדש היפיפה הזה. השורשים והענפים על העצים המפלצתיים בני 200 שנה ויותר עוטפים את קירות המקדש ובוקעים מכל פינה והשילוב בין הצומח לדומם פשוט נפלא.

את השקיעה העברנו בפסגת המקדש תאה פרום, מדרגות ענק ליוו אותנו אל קומת האצולה במקדש שם ישבנו על הקיר המערבי וחיכינו לשקיעה שאכן הגיעה אבל מאחורי מסך גדול של עננים עבים שבישרו את הגשם שליווה אותנו למלון.

למלון הגענו ב 21:00 מריחים כמו קמבודים נראים כמו קמבודים וגמורים מעייפות כמו תאו מים שחרש שדה אורז כל היום. מיהרנו למעלית כי במלון העניבות הסתכלו עלינו קצת עקום ונפלנו לשינה קצרה כי המחר גם מתחיל מוקדם.

את היום השני בסיאם ריפ התחלנו קצת יותר מאוחר ב 0:700 ורוב היום הסתובבנו בין אתרים ממלחמות קמבודיה, מנזרים ומקדשים בסביבת סיאם ריפ. בתי הספר היו סגורים כיוון שהמבנים משמשים לבחירות וחוץ מזה הילדים כבר יצאו לחופשת הקיץ כך שהסיור בבית הספר הציבורי שלנו לא יצא לפועל בעוון תכנון לקוי. ובכל זאת הספקנו לא מעט בחצי היום שעמד לרשותנו. קמבודיה עברה אינסוף טלטלות ומהפכות וכל אחת השאירה צלקות עמוקות במקום ובאנשים. Tree המדריך שלנו אמר בקול רם שהוא מיואש מקמבודיה שלעולם לא יהיה פה טוב תמיד יש למישהו אינטרס והכוחות שפועלים הם כל כך גדולים שלאדם הקטן בקמבודיה אין דרך להתמודד עם זה למשל, עלות הכניסה למתחם המקדשים היא 20$ ובשנה עוברים במקום מליוני מבקרים אבל הכסף אינו מגיע לקמבודיה הוא הולך ישר לכיסה של ממשלת וייטנאם שחכרה את המקום מקמבודיה ל 30 שנה. דבר דומה קורה עם עצי הגומי בצפון רק ששם ממשלת וייטנאם חכרה את השדות ל 90 שנה. את היהלומים והזהב שחוצבים וכורים בקמבודיה מוכרים לסין במחיר שנקבע לפני 25 שנה בחוזה ורק בעוד 25 שנה אפשר יהיה לצאת מהחוזה. ובקיצור, ממשלת קמבודיה ומלך קמבודיה (כן, יש אחד כזה) עשו טעויות כלכליות שעולות למדינה ולאזרח בלא מעט רווחה. ההרגשה מדבריו היתה כאילו קמבודיה היא קולוניה וייטנאמית ושהוא כמו משכילים רבים אחרים היה רוצה להגיע לעצמאות כלכלית ופוליטית לנקות את השלטון מהשחיתות ולהפוך לאומה דמוקרטית אמיתית. סיפרתי לו שגם בישראל אחרי 65 שנים של דמוקרטיה עדיין מנקים את שחיתות השילטונית של אנשי השלטון אשר בעמדות כוח והיה לו קשה להאמין שיש אפשרות שראש ממשלה יחקר ויעמוד למשפט בעוון שוחד או גנבה של כסף מהקופה הציבורית.

מחר בחירות כאן בקמבודיה, נקווה שיהיה להם טוב ועוד יותר נקווה שלא יהיו מהומות אחרי הבחירות כי אנחנו כאן לעוד שבוע והחבר'ה האלה פשוט סוגרים את הגבול, בלי לשאול שאלות.

את שארית היות העברנו בשכשוך בבריכה ומנוחה ומאוחר יותר יצאנו למרכז העיר לארוחת ערב וקצת תרבות מקומית (אל תבנו על יותר מידי)

זהו, עוזבים את סיאם ריפ מחר שטים לבאטמבונג אני כבר מחכה לשייט הזה רק שיהיה מזג אוויר טוב