כמו שכתבתי בחלקים הראשונים של הבלוג, כיוון שכבר היינו בתאילנד לפני ארבע שנים ניסינו לברוח משביל החומוס, התוואי בו כל הישראלים חווים את תאילנד והפארק הלאומי קאו יאי הוא בהחלט אחד כזה.
אחרי ההגעה ויום של רביצה אנחנו חוזרים לאינטנסיביות הרגילה בטיול הזה, חצי יום של מערות עטלפים לקראת שקיעה ולאחר מכן יום שלם של טראק רגלי ביער גשם אמיתי בפארק הלאומי קאו יאי.
בוקר טוב, ארוחת בוקר, מיני גולף (ברגיל) בריכה והתארגנות. לקראת צהריים מגיע פיק-אפ פתוח ומעמיס אותנו לכוון מערות העטלפים. על הדרך הוא מצרף אלינו עוד משפחה של הולנדים גם הם שני הורים עם שני ילדים ואנחנו יוצאים. הדרך לא נעימה, בלשון המעטה, בורות ומהמורות לרוב שברו כל עצם בגוף ובמשך 40 דקות הטלטלנו באחורי הפיק-אפ ממש כמו תאילנדים טובים. אחרי 40 דקות הגענו לנביעה של מים תרמומינרלים טבעית בסמוך לנהר. הנביעה משתלבת בנהר ויוצרת איים איים של מים בטמפרטורות שונות ומלא מלא מלא תאילנדים קטנים ורזים ממלאים את הבריכות השונות, שאר התאילנדים קופצים מסלעים גשרים וכל מה נמצא סנטימטר או יותר מעל לפני המים. אנחנו ויתרנו על ההשתכשכות ועברנו את שביל העפר לרחבה בה מסעדות מקומיות, אם אפשר לקרוא לזה מסעדות, יותר לכיוון של שמשייה ווק או מנגל ושלחנות וכסאות פלסטיק מהוהים מהשמש ודביקים משמן. קנינו לאלון את העופי עופי שלו אורון הסתפק באורז לבן ואנחנו התענגנו על תבשיל מקומי שאין לי מושג איך קוראים לו אבל זה מה שהסבתא הכינה אז לקחנו. אחרי כשלושת רבעי השעה שהיתה אמורה להיות זמן מים קיבלנו קריאה להתקפל ולהעמיס את עצמנו שוב על הפיק-אפ. משכנו עוד שתי דקות כדי לקנות גלידה (ארבע מגנומים ב 12 ש"ח) ועלינו (אין ברירה).
המשכנו בנסיעה של עוד חצי שעה בין בורות ובתוכם כדי להגיע למערת העטלפים הראשונה. יורדים באינסוף מדרגות למערה שבה מתקיים פולחן בודהיסטי. בין הפסלים לפרחים לקטורת המשכנו להכנס לעומק המערה ואז פגשנו שוכן מערות נחמד, נדל רב רגל (centipede), חרק דוחה לכל הדעות ובכל זאת, המדריך החליט כי הוא מספיק מעניין כדי לתפוס אותו והחזיק אותו ולהשתעשע מעט עם החרק הארסי הזה. אלון רץ כדי להחזיק את השרץ גם כן אבל אני עצרתי אותו.
המשכנו לעומק המערה ומעלנו נפער נקיק גבוה ובתוכו, אלפי עטלפים. הארנו עם הפנסים לתוך הנקיק והעטלפים התחילו לרוץ הלוך ושוב בתוך הנקיק. רציתי לצלם אבל החושך המוחלט (למעט האור הקלוש מהפנסים) הפך את משימת הצילום לכמעט בלתי אפשרית, האיזו עבר את ה 6400 וטיפס ל - H2.0 הצמצם נפתח ל F/2.8 ועדיין, מהירות תריס ב 1/30 העטלפים נמרחים תוך כדי שבכל מעוף מעל ראשי הם משאירים לי על הראש עוד טיפה ממה שהם חושבים עליי. הוספת פלאש לסיפור מאירה את הנקיק בצורה לא מאוזנת (לא יפה). קיצור, משימה בלתי אפשרית. ריכזנו ארבע פנסים לנקודה מסויימת בנקיק וחיכינו שיעברו דרכה עטלפים, כמעט הצליח, היו חסרות לי שעתיים כדי להוציא פריים נורמאלי אבל המדריך התחיל להאיץ בנו להמשיך כדי שלא נפספס את המופע האמיתי.
אפ, אפ, אפ במדרגות האינסופיות ויאללה לטנדר. המשכנו להיטלטל עוד חצי שעה עד שהגענו לאחו גדול בצל הר, לא גבוה אבל נישא מעל האחו. איפשהו באמצע חלק חשוף ועצים וניתן לראות פתח מערה די גדול נפער. שמתי עליי את התיק עם המצלמה והתחלתי לעלות במעלה שאז שמעתי את המדריך צועק שאסור לעלות אל ההר ואנחנו נצפה מלמטה. שאלתי למה אסור? התשובה היתה מפני שגדרו את המערה בשער ברזל כדי שהמקומיים לא יגנבו את צואת העטלפים. שאלתי מה עושים עם צואת עטלפים? התשובה היתה הכל, חומר בערה למנורות כלי אוכל ואפילו דשן לשדות אבל הכל שייך למדינה אז פעם בחודש עולה נציג המדינה ואוסף את צואת העטלפים. טוב. נצפה מלמטה. הרכבתי מכפיל 1.7 וכמובן עדשת 70-200 וחיכיתי למופע. בינתיים המדריך הוציא טלסקופ על חצובה כדי שכולם יוכלו להציץ אל פתח המערה.
שקט, שקט ארוך מידי, העטלפים לא יוצאים. אחרי המתנה של 30- 35 דקות ראשוני העטלפים יוצאים מהמערה ותוך דקות הטיפטוף הופך נחשול אדיר של עטלפים מהמערה ועד האופק. 4 מיליון עטלפים, אני אכתוב שוב במילים, ארבע מיליון עטלפים יצאו מהמערה. הדבר הראשון שעלה לי בראש כמה חרא מייצרים ארבע מיליון עטלפים בחודש שנציג הממשלה מגיע לאסוף.
זרם העטלפים המשיך בנחשול אדיר כ 20 דקות מלאות. היה מרהיב. זו הפעם הראשונה שאני מסיים כרטיס זיכרון בחצי יום טיול. לא היה דבר כזה מעולם. אני מקווה שעוד יהיו.
טיפסנו על הפיק-אפ (הטילטולית שלנו) והטלטלנו את דרכנו בחזרה למרכז הטיולים ובמקום לחזור למלון שלנו החלטנו לאכול שם את ארוחת הערב. בתום הארוחה הקפיצו אותנו למלון (חור) שלנו. פרשנו לשינה טובה לקראת הטיול של מחר, טראק רגלי ביער גשם בפארק הלאומי קאו יאי.
זהו להיום, אומנם אנחנו כרגע בבנקוק והמחר של הבלוג הוא האתמול של המציאות אבל אני אמשיך לכתוב (אני מקווה שאזכור הכל) במחר של המציאות בו אנחנו עושים את דרכנו מבנגקוק לסיאם ריפ שבקמבודיה. 13 שעות של אושר 2 ילדים ומיניוואן אחד עם עוד 8 אנשים זרים. יהיה דיסקו (אני מקווה).
עוד קצת תמונות, בשביל הכיף
אחרי ההגעה ויום של רביצה אנחנו חוזרים לאינטנסיביות הרגילה בטיול הזה, חצי יום של מערות עטלפים לקראת שקיעה ולאחר מכן יום שלם של טראק רגלי ביער גשם אמיתי בפארק הלאומי קאו יאי.
בוקר טוב, ארוחת בוקר, מיני גולף (ברגיל) בריכה והתארגנות. לקראת צהריים מגיע פיק-אפ פתוח ומעמיס אותנו לכוון מערות העטלפים. על הדרך הוא מצרף אלינו עוד משפחה של הולנדים גם הם שני הורים עם שני ילדים ואנחנו יוצאים. הדרך לא נעימה, בלשון המעטה, בורות ומהמורות לרוב שברו כל עצם בגוף ובמשך 40 דקות הטלטלנו באחורי הפיק-אפ ממש כמו תאילנדים טובים. אחרי 40 דקות הגענו לנביעה של מים תרמומינרלים טבעית בסמוך לנהר. הנביעה משתלבת בנהר ויוצרת איים איים של מים בטמפרטורות שונות ומלא מלא מלא תאילנדים קטנים ורזים ממלאים את הבריכות השונות, שאר התאילנדים קופצים מסלעים גשרים וכל מה נמצא סנטימטר או יותר מעל לפני המים. אנחנו ויתרנו על ההשתכשכות ועברנו את שביל העפר לרחבה בה מסעדות מקומיות, אם אפשר לקרוא לזה מסעדות, יותר לכיוון של שמשייה ווק או מנגל ושלחנות וכסאות פלסטיק מהוהים מהשמש ודביקים משמן. קנינו לאלון את העופי עופי שלו אורון הסתפק באורז לבן ואנחנו התענגנו על תבשיל מקומי שאין לי מושג איך קוראים לו אבל זה מה שהסבתא הכינה אז לקחנו. אחרי כשלושת רבעי השעה שהיתה אמורה להיות זמן מים קיבלנו קריאה להתקפל ולהעמיס את עצמנו שוב על הפיק-אפ. משכנו עוד שתי דקות כדי לקנות גלידה (ארבע מגנומים ב 12 ש"ח) ועלינו (אין ברירה).
המשכנו בנסיעה של עוד חצי שעה בין בורות ובתוכם כדי להגיע למערת העטלפים הראשונה. יורדים באינסוף מדרגות למערה שבה מתקיים פולחן בודהיסטי. בין הפסלים לפרחים לקטורת המשכנו להכנס לעומק המערה ואז פגשנו שוכן מערות נחמד, נדל רב רגל (centipede), חרק דוחה לכל הדעות ובכל זאת, המדריך החליט כי הוא מספיק מעניין כדי לתפוס אותו והחזיק אותו ולהשתעשע מעט עם החרק הארסי הזה. אלון רץ כדי להחזיק את השרץ גם כן אבל אני עצרתי אותו.
המשכנו לעומק המערה ומעלנו נפער נקיק גבוה ובתוכו, אלפי עטלפים. הארנו עם הפנסים לתוך הנקיק והעטלפים התחילו לרוץ הלוך ושוב בתוך הנקיק. רציתי לצלם אבל החושך המוחלט (למעט האור הקלוש מהפנסים) הפך את משימת הצילום לכמעט בלתי אפשרית, האיזו עבר את ה 6400 וטיפס ל - H2.0 הצמצם נפתח ל F/2.8 ועדיין, מהירות תריס ב 1/30 העטלפים נמרחים תוך כדי שבכל מעוף מעל ראשי הם משאירים לי על הראש עוד טיפה ממה שהם חושבים עליי. הוספת פלאש לסיפור מאירה את הנקיק בצורה לא מאוזנת (לא יפה). קיצור, משימה בלתי אפשרית. ריכזנו ארבע פנסים לנקודה מסויימת בנקיק וחיכינו שיעברו דרכה עטלפים, כמעט הצליח, היו חסרות לי שעתיים כדי להוציא פריים נורמאלי אבל המדריך התחיל להאיץ בנו להמשיך כדי שלא נפספס את המופע האמיתי.
אפ, אפ, אפ במדרגות האינסופיות ויאללה לטנדר. המשכנו להיטלטל עוד חצי שעה עד שהגענו לאחו גדול בצל הר, לא גבוה אבל נישא מעל האחו. איפשהו באמצע חלק חשוף ועצים וניתן לראות פתח מערה די גדול נפער. שמתי עליי את התיק עם המצלמה והתחלתי לעלות במעלה שאז שמעתי את המדריך צועק שאסור לעלות אל ההר ואנחנו נצפה מלמטה. שאלתי למה אסור? התשובה היתה מפני שגדרו את המערה בשער ברזל כדי שהמקומיים לא יגנבו את צואת העטלפים. שאלתי מה עושים עם צואת עטלפים? התשובה היתה הכל, חומר בערה למנורות כלי אוכל ואפילו דשן לשדות אבל הכל שייך למדינה אז פעם בחודש עולה נציג המדינה ואוסף את צואת העטלפים. טוב. נצפה מלמטה. הרכבתי מכפיל 1.7 וכמובן עדשת 70-200 וחיכיתי למופע. בינתיים המדריך הוציא טלסקופ על חצובה כדי שכולם יוכלו להציץ אל פתח המערה.
שקט, שקט ארוך מידי, העטלפים לא יוצאים. אחרי המתנה של 30- 35 דקות ראשוני העטלפים יוצאים מהמערה ותוך דקות הטיפטוף הופך נחשול אדיר של עטלפים מהמערה ועד האופק. 4 מיליון עטלפים, אני אכתוב שוב במילים, ארבע מיליון עטלפים יצאו מהמערה. הדבר הראשון שעלה לי בראש כמה חרא מייצרים ארבע מיליון עטלפים בחודש שנציג הממשלה מגיע לאסוף.
זרם העטלפים המשיך בנחשול אדיר כ 20 דקות מלאות. היה מרהיב. זו הפעם הראשונה שאני מסיים כרטיס זיכרון בחצי יום טיול. לא היה דבר כזה מעולם. אני מקווה שעוד יהיו.
טיפסנו על הפיק-אפ (הטילטולית שלנו) והטלטלנו את דרכנו בחזרה למרכז הטיולים ובמקום לחזור למלון שלנו החלטנו לאכול שם את ארוחת הערב. בתום הארוחה הקפיצו אותנו למלון (חור) שלנו. פרשנו לשינה טובה לקראת הטיול של מחר, טראק רגלי ביער גשם בפארק הלאומי קאו יאי.
זהו להיום, אומנם אנחנו כרגע בבנקוק והמחר של הבלוג הוא האתמול של המציאות אבל אני אמשיך לכתוב (אני מקווה שאזכור הכל) במחר של המציאות בו אנחנו עושים את דרכנו מבנגקוק לסיאם ריפ שבקמבודיה. 13 שעות של אושר 2 ילדים ומיניוואן אחד עם עוד 8 אנשים זרים. יהיה דיסקו (אני מקווה).
עוד קצת תמונות, בשביל הכיף
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה