כרגע אנחנו בשמורת הטבע, הגן הלאומי קאו יאי. נחתנו כאן לפני שעתיים ועברנו דרך לא קצרה כדי להגיע לכאן אבל למה להקדים את המאוחר. על קאו יאי וכמובן על הדרך לכאן בפוסט הבא. נתחיל מההתחלה, היום האחרון בפאי.
כן, פאי היא לא פחות מעונג צרוף אבל גם זה נגמר. במחשבה לאחור אולי היינו צריכים להאריך כאן ביומיים (או ב 70 שנה). התעוררנו לבוקר נהדר זריחה על שדות האורז, ציפורים מצייצות, חלום של מקום. אחרי שרווינו מהסיפתח של הירוק בעינים עלינו לאכול ארוחת בוקר והתארגנו לטיול, בקטנה, חצי יום במערת העטלפים הסמוכה לפאי.
נסיעה של חצי שעה צפונה ואנחנו בשמורת הטבע נאם טום, מהיפות שראיתי בתאילנד עד היום. נסיעה של רבע שעה בתוך השמורה הביאה אותנו לפתחו של אתר שימור טבע שנקרא נאם לוד. בכניסה הצטרפה אלינו מדריכה מקומית (תמורת חופן של בהאטים). ההליכה בשבילי השמורה חלומית. צמחיה, פטריות, חרקים וזחלים שעירים ליוו אותנו כל הדרך אל פתחה של מערה ענקית בלב הג׳ונגל. ירדנו אל פתח המערה שם חיכה לנו מקומי עם רפסודה עשויה במבוק. עלינו, התישבנו ונבלענו אל עומק מערה. חמש דקות שייט שבו הילדים חלקו אוכל עם הדגים במים והגענו אל הנערה הראשונה, נטיפים וזקיפים בעושר נפלא של של צורות וגוונים. חצינו את הנחל שבתוך המערה על גשר במבוק ועלינו בגרם מדרגות צר ותלול (פחד אלוהים) מעלה מעלה אל גג המערה ושוב נכנסנו לחדרים בהם נטיפים וזקיפים סביבנו. אחרי כ 20 דקות של טיול בחלק השני של המערה הבנו שגרם המדרגות הצר והתלול שעלינו נצטרך גם לרדת (כבר אמרתי, פחד אלוהים). אז ירדנו.
שבנו אל הרפסודה הרעועה ושטנו אל ה-חלק של המערה. בחלק השלישי, טיפוס למערה בגג המערה הגדולה שסביבה חיים נושמים צווחים ומחרבנים העטלפים. הלכנו על ערמות אינסופיות של גואנו (צואת עטלפים) והריח, אלוהים הריח...
הגענו לגג המערה וצפינו בעטלפים ממש מקרוב. אם פעם חשבתי שזהו היונק המגעיל ביותר אז עכשיו אני בטוח.
המשכנו ונכנסנו לחדרים הפנימיים של המערה שם נמצאים שרידים של תרבות אנושית שחייה במערה הזו לפני יותר מ 3000 שנה. ציורי קיר חלקי סירות ואפילו ארונות קבורה. נחמד.
סיימנו את הסיור במערה שארך כ 3 שעות במייצג מביך של מפעילי האתר. התאילנדי המקומי שהשיט אותנו עד לסוף המערה עכשיו היה צריך להחזיר אותנו. הכל טוב רק שבחזרה הוא משך את הרפסודה בניגוד לזרם הנחל שעובר דרך המערה. הבחור עבר כמו שאין מחר ואני הרגשתי קצת נבוך מהמעמד המטופש שבו אני יושב על רפסודה כמו האדם הלבן והכושי סוחב אותי על הגב. קיצור, מביך.
יצאנו מהמערה וחזרנו לרכב בדרכנו למלון. בדרך חשנו את הבטן המקרקרת ועצרנו בדוכן באחד הכפרים. קנינו עוגיות מקומיות ופיצה. כן, פיצה מקומית, בצק כמו של פיצה שכולנו מכירים רק הרוטב שעל הפיצה עשוי ריבת אננס עם פרוסות פפאיה וכמובן נקניקיית חזיר פרוסה או טונה. מוזר אבל שווה טעימה.
הגענו למלון, שוב ניסיתי להעלות את הסרטונים החסרים ללא הצלחה והחלטנו לקפוץ לבריכה לשחייה טובה של אחרי צהריים נעימים. קפצנו השתעשענו במים עד שבע בערך ואז אורון דאג לנו שלא נפספס בית חולים גם בפאי ושבר שן קדמית תוך כדי פעלולי שחייה לא מוצלחים.
אחרי הערכת מצב קצרה עלינו על הוואן של המלון ויצאנו לחפש רופא שיניים בפאי. ביררנו בבית החולים המקומי ובכמעט כל קליניקה פרטית בפאי. התשבה היתה, בפאי יש רופא שיניים בימים ב׳ עד ה׳ בין השעות 10:00 ל 18:00 ובמקרים כמו שלכם (יום שישי 20:00) צריך לנסוע לצ׳יאנג מאי.
התייעצנו עם מומחה מביטוח הנסיעות של פאספורט כארד והחלטנו לדחות את הנסיעה למחר שגם ככה אנחנו עוזבים את פאי ונוסעים לצ׳יאנג מאי. אז הקדמנו את היציאה שלנו ל 07:30 כשעתיים לפני הזמן המתוכנן.
המלון, פו-פאי רזורט יצא מגידרו כדי לעזור והצמיד לנו רכב ונהג שילווה אותנו לבית החולים בצ׳יאנג מאי ומשם לשדה התעופה. כבר אמרתי מלון מעולה?
נשאיר את העוקבת ההדוקה, אמא, עוד קצת במתח עד מחר כשאעלה את הפוסט הבא, הדרך לקאו יאי, ילדים אל תנסו בבית.
זהו להיום, אני מצטער שאין סרטונים גם היום פשוט המהירות של האינטרנט באתרים איזוטריים גם אזוטרית. ננסה מחר.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה