האגדה מספרת על אישה, מיס פן, שירדה לנהר למצאה בול עץ צף לו במורד הנהר. קפצה למים ואספה את בול העץ מהמים. כשהגיעה לביתה ראתה שבול העץ חלול ובתוכו הוסתרו 4 פסלי בודהה. הוציאה העלמה פן את פסלי בודהה מן העץ החלול והביאה אותם אל גבעה בגדת הנחל. כאן ברוות בימים הוקמה פנום פן, פנום בקמהי זה הר ופן על שם העלמה פן.
התפיסה הבודהיסטית לגבי גבהים עובדת גם כאן, עמק, גהינום, מישור החיים הרגילים והר משול לגן עדן. על הגבעה הוקם מקדש פנום פן, ובו בודהה עם ארבע ראשים זכר לארבעת הבודהות של העלמה פן וכמובן פיסלה של העלמה החביבה שכל תושבי העיר סוגדים לה כדי לקבל את ברכתה לחיים טובים מאושרים שיגשוג וכמובן, עושר.
פנום פן היא עיר תוססת וחיה כמו עיר גדולה אמיתית. חיים כאן כ 2 מליון תושבים ויש כאן לא מעט תיירים שממלאים את הפאבים והמסעדות שנמצאות מול הטיילת המפוארת על גדת הנהר. יחד עם זאת אין הרבה מה לעשות כאן חוץ מלשבת במסעדה או בפאב לסייר בשוק המקומי או לחזות בעושר, שנבצר (של לומר נבזז) מהתושבים העלובים, שאגור כולו בארמון המלך ובמוזיאון הלאומי. רק כדי לסבר את האוזן וארחיב אחר כך, בארמון המלך בין שאר הפריטים בולט מוצג אחד מעל לכולם, פסל בודהה שגובהו כ 180 ס"מ ושוקל כ 90 ק"ג עשוי כולו זהב משובץ ב 2086 יהלומים שהגדול מביניהם הוא בגודל 25 קראט ויש עוד ארבעה קטנים של 20 קרט כל אחד. ובחוץ שירת קבצנים וילדים יתומים "וואן דולארררר וואן דולאררר...." ובכלל אני חושב שפורטיס כתב את השיר אמריקה על קמבודיה בכלל
אמריקה
רמי פורטיס וברי סחרוף
מילים: רמי פורטיס
לחן: ברי סחרוף ורמי פורטיס
הדוד סאם כוכב עליון, מוכר לי נשק ורובים
ויאטנם זה לא אצלם וגם אנחנו רחוקים
מיאמי נייס ודי נעים ולא זורקים שם אבנים
דיסנלד וכוכבים. את הירח גם מוכרים
יש גבול, אין גבול, הוליווד כבר לא זוכרת
יש גבול, אין גבול, הוליווד כבר לא זוכרת
איך ומה?
כמה שירים אפשר לכתוב על אמריקה
עולים, יורדים, חוזרים, עולים לאמריקה
הדוד סאם מביט אלי מתוך שטרות ירקרקים
נשיא שחקן סוחר סמים עושים ביחד עסקים
הכל אפשר אם משלמים, להיות אפילו אלוהים
עולם מושלם צבעים יפים ורק אנחנו עוד בוכים
יש גבול, אין גבול...
* מתוך שירונט
כשחושבים על הדוד סאם שבחש כאן בשנות השבעים ודאג להקים כאן ממשלת בובות כדי שיהיה לו נוח להפציץ את וייטנאם בתמורה מכר לקמבודים נשק ורובים ששימשו מאוחר יותר למלחמות האזרחים הרבות כאן זה עושה שכל גם לגבי האזור שלנו. קל יותר לבין את הבעיה שלנו כשמסתכלים על ההיסטוריה של קמבודיה, ובעצם יש דמיון רב ומרחק עצום בין שתי המדינות.
אז לפני שנתחיל ביום שעבר עלינו כאן נתחיל (כבר התחלתי) בקצת פוליטיקה וקצת היסטוריה.
בקצרה, בין המאה ה 1 לספירה ועד המאה ה 7הממלכה הקמרית הייתה ענקית, הושפעה מאוד מהודו ושטחה כלל את תאילנד של היום חלק מסין וחלק גדול מוייטנאם של היום. בין המאה ה 9 ל מאה ה 13 זהו תקופת הזוהר של הממלכה שבירתה היתה אנגקור והממלכה שגשגה כלכלית ותרבותית. אחרי ה 13 קמה שושלת של מלכים חלשים שאיבדו בצורה הדרגתית חלקים מהמלכה ושטחה וכוחה ירד בהתמדה ומהמאה ה 19 הפכה למעין מדינת חסות של וייטנאם ויש מקומיים שאומרים שזה נמשך עד היום. בשנות ה 50 של המאה ה 19 הגיעו לכן צרפתים ואט אט הפכה למושבה צרפתית. במהלך מלחמת העולם הראשונה נכבשה קמבודיה ע"י היפנים ומאוחר יותר נכבשה חזרה ע"י הצרפתים. ב 1904 ו 1907 ובחסות הצרפתים הוחזרו חלק מהשטחים של קמבודיה שנכבשו ע:י תאילנד ווייטנאם בהסכמים שקיבעו את גבולות המדינה עד היום (בעצם כמעט כי יש עדיין מחלוקת על גבעה ועליה מקדש, מזכיר משהו לא?)
בשנת 1953 עזבו הצרפתים את קמבודיה וב 1954 הכריזה קמבודיה על עצמאותה. בשנים הראשונות נהנתה המדינה הצעירה משגשוג שבא אל קיצו בשלהי שנות השישים כאשר הוייטקונג הוייטנאמים ניסו לברוח ולהתחבא מהאמריקאים בצפון קמבודיה וכתוצאה מכך הדוד סאם נדחק להתערב בפוליטיקה הפנימית של קמבודיה והחל כותש את צפון קמבודיה בהפצצות מסיביות. המטרה היתה לדחוק את הקומוניזם החוצה מקמבודיה ולשמור על קמבודיה חופשית ודמוקרטית אבל התוצאה היתה מירמור ותסיסה בקרב תושבי קמבודיה שלא ממש אהבו את ההתערבות הגסה של אמריקה במדינתם.
בבחירות שנערכו במדינה בשנת 1976 נבחר פול פוט והמפלגה הקומוניסטית, הקמר רוז', להנהיג את המדינה ולהקיא את האמריקאים החוצה. מיד עם היוודע תוצאות הבחירות יצאו התושבים במחולות ברחובות אבל זה נמשך שעות מועטות בלבד. פול פוט ושליחיו נכנסו לערים בכוח רב ואילצו את התושבים לנוס את היערות שמחוץ לערים הגדולות בטענה שהאמריקאים עומדים להפציץ את מרכזי הערים. בסיאם ריפ, כדוגמה, נשארו בעיר המושל מטעם מפלגת השלטון החדשה וכ 25 שומרי ראש חמושים. כל התושבים אולצו לעזוב את בתיהם ולנוס אל הכפרים שסביב. מלחמת האזרחים שהתחוללה בין השנים 1976 ל 1979 הביאה למותם של כ 2 מליון תושבים חפים מפשע שרובם היו משכילים שהשלטון הקומוניסטי של ה קמר רוז' ראה בהם כאיום וכינה אותם בוגדים וסוכני CIA ו KGB.
בסופו של דבר השכנה וייטנאם פלשה לשטחה של קמבודיה ושמה קץ לרצח העם שהתחולל בקמבודיה. אחרון החיילים הוייטנאמים עזב את קמבודיה כ 10 שנים אחרי, בשנת 1989.בשנת 1993 בתקיימו בחירות במדינה שתוצאותיהן הובילו למלחמת אזרחים נוספת עד 1998 בהן נערכו בחירות חדשות ומאז המדינה שקטה. מעניין שראש הממשלה הנוכחי הוא ממפלגת CPP הקומוניסטית בעברו היה גם הוא ב קמר רוז'.
עד כאן שעור היסטוריה.עוד בפוסט הזה שיעור בהינדויזם ובודהיזם אבל זה אחר כך עכשיו, היום שלנו, משפחת חן מטיילת ברחובות פנום פן.
התחלנו את הבוקר עם מיסטר ריץ המדריך החדש שפגש אותנו מלא חיוכים הלובי של המלון מיד אחרי ארוחת הבוקר. עלינו על הוואן ונסענו לארמון המלך. הדגל היה מורם וזה אומר שהמלך נמצא במשכנו, יופי. נכנסנו ועברנו בין גנים מטופחים ופסלי בודהה שיבא בראמה ווישנו ובכל חור תקוע גרודה, חצי ציפור חצי אדם האחראי ל שמירת המקום מרוחות רעות.
טיילנו בין היכל ההמלכה והיכל הריקודים ומשם למקדש הפרטי של המלך שהוסב למוזיאון ושם נמצאים כל אוצרות הארמון ביניהם פסל בודהה מזהב משובץ יהלומי ענק שסיפרתי עליו קודם. המקום בוהק ומסנוור מזהב ואבני חן יקרות בזמן שמחוץ לארמון ילדות בנות 4 שרות את שיר ה וואן דולאררר. המשכנו להסתובב בגנים והגענו להיכל ההרצאות הפרטי של המלך, לשם מזמן המלך נזירים בכירים רמי דרג מעלה וקדושה כדי להרצות בפניו ולהקריא לו את דברי הקודש.
בהיכליי הארמון אסור לצלם, אולי כדי לא ידעו בחוץ מה קורה בפנים ואולי סתם כי ככה החליטו. בכל אופן צילמנו קצת סביב הארמון והיה נחמד.
יצאנו מהארמון כדי לעלות על הוואן לעוד 10 דקות נסיעה לכיוון מוזיאון רצח העם שהתחולל במהלך שלטונו של פול פוט וקמר רוז'. הגענו לבית ספר ציבורי גדול ואפור וכבר בכניסה ניכר שהמקום מחזיק לא מעט סבל. גדורות תיל מקיפים את המתחם ובחצר מתקני עינויים ותליה ששמשו את הסוהרים החוקרים והמענים במקום. עברנו בין החדרים במבנה הראשון וכבר בחדר השני החלטתי להוציא את הילדים החוצה לחצר בכלל הגרפיות במקום ובצילומים שמסודרים על לוחות ענקיים. בסך הכל עברו דרך בית הספר/סוהר הזה 20 אלך אנשים מתוכם שרדו 7 אנשים 2 מתוכם חיים עד היום והם שרדו בזכות מקצוע שימושי שהם החזיקו ביניהם מכונאי שני אומנים וצלם שתיעד עבור הקמר רוז' את הזוועות בהן התגאו כל כך. בבניינים שעוטפים את בית הספר נערכו חקירות האסירים וגם בבתים אלו ניכר והשימוש שעברו בעבר.
בבית הסוהר מחלקה מיוחדת לאנשי קמר רוז' שהוכרזו כבוגדים בגלל סרוב פקודה ולעיתים בגלל עברות פעוטות יותר. המקום מזעזע ומאוד גרפי. לפני היציאה פגשתי את אחד הניצולים באופן אישי.
הילדים ומיטל שחיכו בצל עץ פיקוס ענק ושחקו קנדי קראש תוך כדי המתנה הצטרפו אליי ויצאנו מהמקום לכיוון מוזיאון תרבות קמר. דקות נסיעה והגענו ושוב שלט גדול מודיע שבתוך הגלריות הצילום אסור. המוזיאון בנוי מארבע גלריות, ברונזה, אבן, עץ וקרמיקה. החומרים מגדירים כמעט חד חד ערכית את התקופה בה מתוארכים הפריטים. הפריטים מברונזה ברובם מתקופת הטרום אנגקור פריטי האבן מתקופת ממלכת אנגקור והפריטים מעץ הם מהתקופה הפוסט אנגקור אם כי קיימים פריטים בחומרים שונים בתקופות שונות אבל ההגדרה הנ"ל מדוייקת ברוב המקרים. לשאלה מה עם פריטי הקרמיקה הם מתוארכים כחדשים יחסית ומיוחסים לתקופה המודרנית מאז שנות החמישים של המאה ה 19.
עוד במוזיאון מיני תצוגות של חפירות ארכיאולוגיות ופריטים המתוארכים עד למאה ה 7 לפני הספירה.
במוזיאון ליוותה אותנו מדריכה דוברת אנגלית שזרקה עלינו ים מידע וכשהבנו שאנחנו טובעים במידע ולא יודעים לחבר אותו אס הושבנו אותה ותחקרנו אותה אודות ההידואיזם והבודהיזם הנהוגים עד היום בקמבודיה. וכדי לעשות סדר הנה תמצית הדברים
בהידויזם שלושה אלים עיקריים (ומאות שוליים), ווישנו, בראמה ושיבא
ווישנו, האל המגן והוא רוכב על גארודה, חצי ציפור חצי אדם. לווישנו ארבע זרועות בהן הוא מחזיק את ארבע יסודות העולם, אוויר מים אש ואדמה ויש פסלים מתקופות שונות שארבעת האלמנטים מופיעים ככל מלחמה, מטה, דיסק, חרב ואבן.
בראמה האל היוצר יש לו ארבעה ראשים והוא רוכב על ברבור.
שיבא האל ההורס בעל העין השלישית שלה יכולת להבחין ברוע ולהשמיד אותו והוא רוכב על שור
לשיבא שני בנים גאנשה בעל ראש הפיל וחצי גוף אדם ורוכב על חולדה ובנו השני סקנדה, אל המלחמה שרכוב על טווס. לא הייתי מזכיר את שני הבנים אלמלא הסיפור הנפלא על גאנשה בנו של שיבא.
לפני אלפי שנים שיבא עזב את ביתו ויצא לעשות מדיטציה על גג העולם. אישתו פרווטי שנשארה בבית לא ידעה בצאת בעלה כי היא בהריון, כעבור 9 חודשים נולד לעולם בנו של שיבא, המשמיד, גאנשה. 20 שנים נעדר שיבא מביתו והילד גדל והפך למגן אחוזת בית האל שיבא. כאשר שב לביתו שיבא בנו, גאנשה לא זיהה את אביו שמעולם לא פגש ואביו לא זיהה אותו ולכן הבן אסר על האב להיכנס לבית האב הנסער שנאסר עליו להכנס לביתו ע"י נער צעיר ופוחז שלף את חרבו וערף את ראש בנו וזרק את הראש לסוף העולם. כאשר שמעה האם על הדבר סיפרה לשיבא שבזה הרגע הוא ערף את ראשו של בנו יחידו והתחננה כי יחזיר לו את ראשו לאב היו שלושה ימים לתור אחר ראש בנו בטרם המצב יהיה בלתי הפיך אבל בתום שלושת הימים לא מצא את הראש וחזר לביתו בידיים ריקות וכדי לא לאכזב את אשתו ולפני כניסתו לבית ערף ראש של פיל והביא כתחליף לראש בנו האבוד. ולכן גאנשה בעל ראש פיל וגוף אדם.
יצאנו מהמוזאון עמוסים במטען דתי משעשע משהו ונסענו לשוק הרוסי. השוק הרוסי קיבל את שמו בגלל אלפי הרוסים שגדשו אותו בתקופה הקומוניסטית של קמבדיה. נכנסנו ואחרי 20 דקות של שיטוט בין דוכני בגדים וחלקי חילוף לאפנועים מיצינו.
חזרנו למלון לאחר צהריים של מנוחה לקראת הנסיעה היום ומעבר הגבול לוויטנאם. כן, נגמרה לנו קמבודיה וכבר בפתח וייטנאם.
אגב, בערב יצאנו למרכז העיר ותרנו אחר מסעדה המגישה קוסקוס ואחרי עלעול במספר תפריטים מצאנו אחת שהגישה לנו מרגז' קוסקוס מרק ירקות ועוף רך רך כמו שאלון אוהב. אפילו אורון אכל. חוויה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה