בירת לאוס עיר אחות לעיירת הפיתוח, מעלה אבק

את היום האחרון בנונג קאי העברתי לאט בין כפרי הדייגים שכבר ביקרתי בהם וביקור במקדש בודהיסטי השוכן על גדת המיקונג. כשהגעתי למקדש ראיתי משפחה תאית, הורים ושני ילדים, שהגיעו לבקש ברכה מהנזיר במקדש. ישבתי וצפיתי בטקס אפילו חטפתי תמונה או שתיים ואז כשהסתיים הטקס בקשרו השרוכים לפרקי הידיים הקטנטנות של הילדים והברכה שוגרה בעזרת נשיפות קצובות של הנזיר על פניהם של בני המשפחה, התפנה הנזיר אליי. אומנם ישבתי רחוק אבל בחנתי בעניין את הטקס וכשהתפנה המקום פנה אליי הנזיר וביקש ממני לבוא. גם ככה לא היה לי שום דבר חשוב יותר לעשות אז באתי. להפתעתי, הנזיר דובר אנגלית, לא משובחת אבל בהחלט אפשר לתקשר, רבע פנטומימה, רבע תאית, רבע אנגלית והשאר אינטואיציה. הוא סיפר לי על הכפר ועל האנשים שחיים בו על הגידולים החקלאיים וכמובן על הברכה השורה במקום. אחרי שיחה של 20, אולי 25 דקות הודתי לו על הזמן שהקדיש לי וביקשתי ללכת ואז הוא אמר שהוא הרגיש בי מהרגע שנכנסתי למקדש משהו מואר (ציטוט) ולכן לפני שאלך הוא רוצה לברך אותי. אפשר לסרב, לא, אי אפשר. אז ישבתי על בירכי כחמש דקות בזמן שקטורת הקיפה את ראשי מים הותזו בפרצופי ולידי נקשר שרוך אדום חדש במקום השרוך האדום הישן שהיה קשור קודם. ואז זה הגיע, הנשיפות הקצובות, חשבתי שאני מתעלף אבל החזקתי פאסון וזה עבר. כמובן שהצמדתי ידיים תוך כדי השתחוות קלה כאות לתודה ונפרדנו.

חזרתי לגסטהאוס למקלחת צוננת ומנוחה קלה ואחר כך ירדתי לסאלה הפתוחה כדי לעבור קצת על התמונות. בזמן שאני שם עסוק בענייני ניגשו אליי שני תיירים מצרפת (יש כאן מלא כאלה) ושאלו אם אני רוצה להצטרף אליהם לארוחת ערב בשוק, השבתי בחיוב קיפלתי את הדברים  ויצאנו. כשהגענו הם הציעו שכל אחד יקנה שתיים או שלוש מנות ונחלוק. הסכמתי אבל כשהגעתי לסירים של המאמות כל הסיפור הזה לא נראה לי. אומנם היה נקי אבל זה היה כבר סוף היום והאוכל כבר קר ובסירים נותרו רק שאריות. ניסיתי בכל זאת רכשתי במיטב כספי 3 מנות שנראו לי הכי אסתטיות (35 בהאט, 5 שקלים) וניסיתי להצטרף לחגיגה הקולינרית של טעמים וריחות של שאריות מזון. לא הצלחתי, כיוון שהכל נראה כמו שאריות וגם בגלל שאחד הצרפתים שכנראה לא אכל כל היום לא נשם בין ביס לביס. זה היה מחזה קשה אז הנחתי לאוכל וניגשתי לתור אחרי אוכל שנראה כמו אוכל מהר מאוד מצאתי מאמא שמוכרת בגאטים חמים עם עוף צלוי ומעבר לכביש קניתי חצי עוף על האש (סה״כ 85 בהאט , כעשרה שקלים) חזרתי לשולחן המשותף עם השלל ואכלתי בעונג. 

חזרתי לגסטהאוס להמשיך לעבור על התמונות לסדר ולארוז את התיק כי מחר, אני עוזב, כן למרות הנוחות הנהדרת של מאט מי אין ברירה צריך לזוז קדימה ומחר אני חוצה את הגבול ללאוס כדי להתמקם בבירה ווייאנטיאן לכמה ימים.

בוקר בא והכל מוכן, ארוז, בדוק ונצור חוץ מהרצון לעזוב את המקום. אני מתיישב בסאלה הפתוחה שותה קפה מזמין את המוזלי פירות טרופיים המשובח ומפתח שיחה עם איש מניו זילנד שרק כרגע הגיע מלאוס לתאילנד והתמקם עם אישתו במאט מי. הבנתי שכנראה השהות שלי בוויאנטיאן תהיה קצרה אבל בכל אופן החלטתי שאני לא מוותר וחונה שם לכמה ימים.

סביב השעה 11:00 התחלתי להפנים שאני צריך לזוז ובחוסר רצון מוחלט התנעתי את עצמי לעבר היציאה מהסוי הקטן (סמטה) לזרועותיהן של נהגי הטוקטוק. הצרפתי הרעב הציע להצטרף ולעבור את הגבול יחד אז חלקנו טוקטוק שלקח אותנו לגשר הידידות.

באופן מפתיע או לא, המעבר היה קל יחסית. צ׳ק אוט בגבות התאי ממש עם חיוך ודרך צלחה ואז אוטובוס לחצות את הגשר ב 15 בהאט. כשהגענו לחלק הלאואי מצאנו מהר מאוד את החלון בו עושים את הוויזה קיבלנו טפסים ומיד החלון נסגר ומולו הוצב שלט, הפסקה.

סיימנו למלא את הטפסים אבל ההפסקה ההסתדרותית לא הסתיימה אז נאלצנו להמתין כחצי שעה. כשנפתח החלון העברתי את הטפסים עם תמונה אחת את הדרכון שלי בצרוף 30 דולרים, עלות הוויזה. עשר דקות אחר כך יצא הדרכון חתום מחלון אחר. עברתי את ביקורת הגבולות ומיד הסתערו עלינו נהגי טוקטוק שביקשו מחיר מופקע לנסיעה לעיר (200 בהאט) ואפילו הציגו לנו את המחירון המודפס לשנת 2013-14 של איגוד נהגי הטוקטוק הלא ישרים. חציתי דרך קבוצת הנהגים כדי להגיע אל האוטובוס שעלותו, 40 בהאט מיד קפצו עלינו שוב אותם נהגי הטוקטוק והיו מוכנים לקחת אותנו לעיר ב 80 בהאט. כשאמרנו בסדר זה הפך ל 80 בהאט לאדם שוב הסתובבנו לכיוון האוטובוס ואז זה הפך ל 80 בהאט לשני אנשים. עלינו על טוקטוק ג׳מבו לכיוון העיר. בדרך הוא העלה והוריד נוסעים נוספים ואחרי כחצי שעה אולי קצת פחות הגענו למרכז העיר. לפי המלצת הלונלי פלנט, הגעתי למאלי נאמפו, מלון שממוקם בבית צרפתי בן 150 שנה עם חצר פנימית יפה שרותים (בשיבה, לא מובן מאליו) מקלחת (עם מים חמים, שוב, לא מובן מאליו) מזגן ואפילו מרפסת קטנה. הנחתי את התיק בחדר נעלתי ויצאתי חזרה ללובי שם חיכה לי גיאום, הצרפתי שהחליט כי הוא זז צפונה ולא נשאר בעיר אבל שלפניכן הוא רוצה לאכול. מהר מאוד מצאנו מסעדה לאואית קטנה עם אוכל נפלא וסבתא שנותנת לך תפריט שלכל המנות מחיר זהה, סביב 2 דולר. אתה בוחר מה שאתה רוצה והיא מכינה מה שהיא רוצה, ככה כולם מרוצים.

בכל אופן, סיימנו לאכול גיאום לקח את התיק ועלה צפונה ואני טיילתי קצת בעיר רגלית. לאט לאט ככל שמרכז העיר נחשף בפני אני מבין שהעיר הזו לא ממש  מעניינת ותוססת, משהו רדום פה. ישבתי בבר קטן מול הנהר לקחתי בירה ולאט לאט הפנמתי שכדאי שאתכנן אילו דברים אני רוצה לראות כאן ולצמצם את השהות בדיוק לזמן הנדרש כדי לראות אותם. וכך עשיתי, חזרתי למלון אספתי את כל הנקודות המעניינות סימנתי על מפה שקיבלתי במלון ויצאתי לחפש סוכנות להשכרת אופנועים. תוך דקות מצאתי סוכנות קטנה עם מחירים סבירים 7$ ליום השכרה ולקחתי אופנוע אוטומטי קטן של סוזוקי.

למחרת התחלתי את היום מוקדם ונסעתי  למקדש פא טאט לואנג בו שוכנת הסטופה המוזהבת שהאגדה מספרת שכאן קבורה עצם החזה של בודהה. לקח לי שעה, שעה למצוא את המקום. המקומיים חייכנים ומאוד רוצים לעזור אבל מסתכלים על המפה ושולחים אותך בכיוונים שונים. בסוף מסתבר שהייתי ממש בקרבת הסוטפה כשנסעתי בשאנז אליזה של ווייאנטיאן והקפתי את שער הניצחון, פטוקסאי לכיוון הלא נכון. כשכבר הגעתי הופתעתי לגלות מתחם מטופח של גנים בסגנון צרפתי, כמו בוורסאי רק צנוע יותר, שני מקדשים מצפון ומדרום לסטופה ובמרכז הסטופה הענקית בצבע זהב. הנחתי את הקטנוע והסתובבתי ברגל כחצי שעה כשהגעתי להכנס למתחם הסטופה גיליתי שגם כאן הם בהפסקת צהריים ונאלצתי לחכות עוד חצי שעה עד לסיומה. הכניסה לסטופה בעלות של חצי שקל וכל מה שיש לראות מבפנים שלא רואים מבחוץ זה רצועת שדה סביב הסטופה.

מיציתי את המקום והמשכתי לפטוקסאי, שער הדומה לשער הניצחון הצרפתי שגם נבנה ע״י הצרפתים בתקופת שלטונם (הקולוניאלי) בלאוס. החנתי את האופנוע ומיד ניגש אליי איש במדים שביקש 2000 קיפ, כחצי שקל עבור החניה והשמירה על שלומו של האופנוע שילמתי ואפילו קיבלתי חשבונית. התקדמתי לעבר ושער וטיפסתי במדרגות למעלה (עלות הכניסה 5000 קיפ) כשבע קומות טיפוס כאשר בכל קומה שוק מקורה של מזכרות, פסלונים, חולצות, תכשיטים, ספרים ושאר קשקושים שתיירים אוהבים. מהר מאוד הגעתי למעלה בכל קומה נדמה כאילו זו האחרונה ושוב מתגלה לו גרם מדרגות ניסתר המוביל לקומה שמעל. הנוף הנישקף מהקומה האחרונה לא כזה מעניין אבל נחמד, השדרה המרכזית נפרסת וסביבה בתים ענקיים בסגנון קולוניאלי.

ירדתי למטה חזרה ונסעתי למקדש סי סאקט הנחשב לעתיק ויפה. עלות הכניסה כשקל אחד ועלות שלומו של האופנוע עוד חצי שקל. סיבוב קצר סביב המקדש מספיק כיוון שבפנים אין שום דבר מיוחד, פסלוני בודהה קטנים מאחורי זכוכיות וזהו.

יצאתי מהמקדש ומיד קפץ עליי נהג טוקטוק כשהבהרתי לו שיש לי קטנוע ואין לי צורך בשרותיו הוא הציע שרותים אחרים, כן, אלו המפוקפקים.

נסעתי לאכול ומשם למוזיאון הא פה קאו שנחשב לגדול והחשוב בלאוס. שוב שקל כניסה וחצי שקל בריאות אופנוע והשומר בכניסה עוצר אותי, הוא מצביע לכיוון המצלמה ואומר לי להשאיר אותה בדלפק בכניסה כיוון שהצילום במוזיאון אסור. מי שמכיר יודע, אין מצב, גם אם זה אומר שאני לא נכנס, לא טס או כל דבר אחר. סרבתי והוא נשאר פעור פה. הכנסתי את המצלמה לתיק והבטחתי שהיא לא תצא. החתימו אותי על מסמך כלשהו ונכנסתי. גם כאן, המיצגים לא ממש מעניינים ולמרות שכל חפצי המלוכה שהודחה וגורשה עם עליית הקומוניזם במדינה נמצאים שם, לא היה שום דבר מיוחד. כנראה שגם אם היה מותר לצלם לה היה ממש מה.

נגמר לי היום ויחד איתו רשימת אתרי החובה. חזרתי למלון כדי להודיע שאני עוזב מחר ונכנסתי לחדר למקלחת טובה. אחרי המקלחת הרגשת טוב טוב את תלאות היום והחלטתי לנסות את המסז הלאי. מעבר לכביש בסמטה בה שוכן המלון עמדה חנות מזכרות ומסז. נכנסתי שילמתי כ 5 דולר וחצי לשעה בחצי של עינוי סיני. המסז הלאי מתמקד בלחיצות יותר מאשר במתיחות שבהן מצטיין המסז התאי, והם יודעים ללחוץ.

אחרי המסז הרגשתי כאילו מישהו הרביץ לי והייתי חייב להרגע אז עברת שוב מעבר לכביש בסמטה לבר קטן ושתיתי בירה כדי לשכוח מהכאב.

אחד הדברים המצחיקים בבירה הלאית, ווינטאן, הוא שהעיר מתחילה לקפל את עצמה לשינה ב 22:30 פשוט הגל התחיל להסגר. ב 23:00 רומזים לך בבר לסיים את הבירה וב 23:30 זורקים אותך החוצה בכל מקרה. המלון סוגר את שעריו ב 22:30 וב 24:00 יורד שער ברזל שנועל את המלון לגמרי, אין יוצא ואין בא. כש חזרתי מהבר ניגש אליי השומר והבהיר לי שהשעה מאוחרת ולא נהוג להגיע כל כך מאוחר ואז הורה לי להכניס את הקטנוע לתוך הלובי כדי שישהה את הלילה בביטחון מאחורי שער הברזל.

חזרתי לחדר לאריזות וקריאה על היעד הבא, ואנג ויאנג, עיירה השוכנת 190 קמ צפונית בירה ווינטאן 4 שעות באוטובוס, עונג צרוף. והלכתי לישון.

סביב השעה 02:30 דפיקה חזקה על הדלת, ושוב, הייתי בטוח שאני חולם אבל הנה הגיעה עוד אחת. מאחורי הדלת בוקע גם קול לאי ממלמל משהו לא ברור, לפחות לי זה לא ברור. אני ניגש בחשש לדלת ומחליט לברר מה קורה דרך החלון הקטן שליד הדלת. אני פותח את החלון וליד הדלת 5 נשים צעירות לבושות בבגדים מינימליים (מיני קצרצר עקבים גבוהים ומחשוף) הייתי בטוח שאני חולם עד שאחת מהן פתחה את הפה ואמרה סורי סורי ורונג רום, בקול עמוק של ליידי בוי סוג 7 בגימטריה. נעלתי חזרה את החלון וחזרתי לישון. כנראה שמישהו במלון לא יכל לסבול ליותר את השיעמומון של העיר הזו.

וויאנטיאן, בירת לאוס, באמת הזכירה לי את השיר של טיפקס ולכן צירפתי אותו כאן לפוסט. קריאה של המילים מגלה את ההרגשה האמיתית שהעיר הזו משרה

מעלה אבק 
טיפקס 
מילים ולחן: קובי אוז

זה לא מרשים", חשבו אישים בממשלה,
"יש חלקים ריקים על המפה
ושם למטה חסרה עוד נקודה"
החשובים הורידו פקודה:

"נבנה כאן עיר וגם נביא קצת אנשים
שימלאו בחייהם את הבתים החדשים.
זה טוב, הרבה ניקוד על המפה,
ובעיתון הרי הבטיחו חשיפה."

כך ציוו שרים בכירים בקול רדום,
ורצו לטפל במצבי חירום.
הסגן זוטר עשה את המרחק
כדי לברך ישוב חדש שמו "מעלה אבק".

במעלה אבק בערב
נאספים בצד הדרך,
זוכרים חלום
של נשכחים,
אחווה של נידחים.

מתחו כאן כביש שחור וצר
חוצה עמוק את המדבר.
בקצה הכביש בנו בתים
כמו זרקו קופסאות של גפרורים.

בתי קפה עם שיכורים,
ואנשים בבית מתבצרים,
וכאן כולם חולמים על יום
בו יעברו את הכביש משום מקום.

במעלה אבק בערב...

*** תודה לשירונט על שרותי המילים לשירים

רק בשביל הכיף שלי, הנה הצצה לואנג וויאנג ולפוסט של מחר