בוקר טוב סייגון, הוצ'י מין סיטי.
התעוררנו ב 06:00 ארוחת בוקר ויציאה מהמלון ב 07:00 כדי להגיע לפני התיירים לשני אתרים מהמתוירים בוויטנאם (גם לנו מותר). פגשנו את המדריך שלנו, סון, ועלינו על הוואן שחיכה לנו בחניית המלון רק שהיום הוואן המפואר שלנו (הקבוע) נעלם ובמקומו הופיעה מכונית קטנה וצפופה עם שני מושבים מתקפלים בבגאז' נכנסנו והבענו את מחאתנו מהתנאים הדלים, לא ידענו עד כמה זה יהיה משמעותי דווקא היום.
נסענו צפונה מסייגון. נסענו ונסענו ונסענו. אחרי שעתיים בקופסת הסרדינים שלנו הגענו למחילות הוויט-קומ (וייטנאם קומוניסט) הלוא הם חיילי צפון וייטנאם. האתר נקרא מנהרות קו צ'י ובשטח האתר המתויר כ - 3 אחוזים משטח המחילות הכללי באזור. סון רכש עבורנו כרטיסים ונכנסנו פנימה. בכניסה לאתר עמדו מיניבוס ורכב נוסף, אנחנו הרכב השלישי, לא שזה ממש משנה לי אבל סון התמוגג מאושר שהגענו לפני הבום התיירותי שעוד עתיד לבוא בעוד שעה שעה וחצי. הכניסה לאתר דרמטית משהו, נכנסים למנהרה עמוקה ורחבה כמו מעבר הולכי רגל מתחת לכביש סואן, אולי כדי להכניס אותנו לאווירה. יצאנו מהמנהרה אל יער, ג'ונגל סמיך וחשוך. התפתלנו עם השביל והגענו למעין סככה תת קרקעית ובפנים חדר אורקולי. סון לקח פיקוד ושאל "כולם פה" בעברית ווייטנאמית והסביר לנו על האתר. אתר מחילות קו צ'י הוא מערכת מנהרות חצובות בידיי האדם. החציבה של המחילות הללו החלה בזמן השלטון הצרפתי בשנות ה 20 וה 30 של המאה הקודמת. וסך אורכן של המחילות עמד על 48 ק"מ במפלס אחד. מעין עיר תת קרקעית שכללה מטבחים חדרי לימוד חדרי שינה וחדרי משמר אשר מחוברים במערכת מסועפת של מחילות צרות וארוכות. עם פרוץ מלחמת ווייטנאם, ההיא המפורסמת, החלו צבא ארצות הברית ושאר בנות הברית (דרום ווייטנאם, טיוואן, ספרד, פיליפינים, תאילנד אוסטרליה וניו-זילנד) לכתוש מהאוויר את מעוזי הוויטקונג (המקומיים מכנים אותם וייט-קומ). לוחמי הווייטקונג עזבו את הערים וברחו אל היערות שם שבו ואיישו את המחילות הנטושות.
כדי להכיל את המחתרת הצפון ווייטנאמית הרחיבו את המחילות ובשיא אורכן עמד על 250 ק"מ בשלושה מפלסים הניתנים לניתוק אחד מהשני ובנוסף פותחה טכניקה של אוורור המחילות בעזרת פירי אויר שהופיעו על הקרקע כתילי טרמיטים. את פתחי האוויר בתל המדומה ריפדו בפלפל שחור כדי שאפם של כלבי הגישוש האמריקאים יסתחרר ויאבד את היכולת לאתר את אנשי הווייטקונג. מאוחר יותר במלחמה גנבו אנשי הוויטקונג בגדים, סבונים וחפצים שונים מצבא ארה"ב והניחו בפתחים כך שהכלבים לא הבחינו בריח חריג, הכל כמו בבית. בנוסף חפרו פתח נוסף למחילות היישר את הנהר שעובר בסמוך במקרה של גילוי על ידי צבא דרום ווייטנאם או האמריקאים המחילות יפונו בזחילה אל הנהר ומשם החוצה. את מחילות קישטו הצפון ווייטנאמים במגוון מלכודות מוות תוצרת בית העשויות מבמבוק ברזל עצים שונים וכמובן חומרי נפץ שפורקו מפצצות נפל של האמריקאים. במקום תצוגה של מגוון המלכודות שרובן תוכננו כדי לפצוע אבל לא להרוג, כך שחיילי האוייב יכלו לפול למלכודת להיפצע ולמות בסבל קשה אחרי מספר ימים (אם לא אותרו ע"י חבריהם). טכניקה מעניינת נוספת הייתה פיזור העשן שנוצר כתוצאה מבישול וצליית אוכל, אז גם פה הווייטנאמים נקטו בגישה מסווה שמפזרת את העשן המטבח על שטח ענק ברדיוס של כ - 25 - 40 מטר כך שזרזיפי העשן שמפוזר יראו כמו עשן שעולה מאזור מלחמה חרוך ולא זרם עשן ישיר לשמיים שיגלה את מחבואם ויזמין הפצצות אמריקאיות מדויקות מהאוויר.
בין פתחי המחילות מכתשים בקוטר של 40-50 מטר ובעומק של כ 20-25 מטר עדות דוממת לפצצות הענק שהושלכו ממטוסי ה B52 האמריקאים. לראות את הבור האדיר ולנסות לדמיין את הבום שהפצצה הזו עשתה.
עברנו בין פתחי מחילות מוסווים שעל חלקם עברנו בלי לשים לב בכלל ואחרי שעברנו מעליהם סון היה מחזיר אותנו אל הפתח ומוכיח לנו שוב ושוב שאנחנו בטטות מערבייות שלא מסוגלים להבחין בדבר חוץ מאשר שלט מקדונלדס צהוב מרצד. המשכנו בין מיצגים של מלכודות בתי מלאכה שונים מטבח ושוחות לחימה עד אשר הגענו להייליט שהילדים כל כך חיכו לו. מחילה שהורחבה פי 3 מגודלה המקורי (כך שתתאים לבטטות המערביות) אליה ניתן היה להיכנס ולהרגיש לרגע את מה שחיילי צפון ווייטנאם חיו 10 שנים. ירדנו כ 30- 40 מדרגות לתוך מחילה שהתפתלה וירדה אל בטן האדמה והלכה והפכה צרה מרגע לרגע. אל בטן האדמה חיברו מכשיר אוורור גדול כך שהחילה תהיה נוחה לבטטות מערביות ובכל זאת, ההרגשה מחניקה ולא נוחה. יצאנו החוצה מהמחילה והילדים לא מיצו אז הם חזרו לבטן האדמה עם מדריך מקומי שלקח אותם לסיבוב הארוך שהצריך ירידה למפלס השני (הלא מאוורר) מתוך שלושה וזחילה ממש על הגחון במעבר בין החדרים השונים. בינתיים סון הסביר לנו שהיינו בחוץ שהמחילה הצרה והלא נוחה שעברנו היתה בסך הכל 15 מטרים ושהילדים ממש ברגעים אלו עושים מערה של 100 מטרים. כל מה שעבר לי בראש זה איך לעזאזל 250 ק"מ והאם המחילות של בני דודנו בעזה דומות לחנק האינסופי הזה. בינתיים הילדים יצאו צוהלים משמחה והמשכנו בדרכנו אל מיצג המטבח שם הגישו לנו תה ותפוח אדמה מקומי (טארו) ולידו קערת מלח פלפל קינמון ועוד תבלינים שלא ממש הצלחתי לזהות בתערובת התבלינים. הטארו היה המזון העיקרי של שוכני המחילות ולהפתעתנו התגלה כטעים בצורה יוצאת דופן.
אני חייב לציין שמהרגע הראשון שנכנסנו ליער עברה בי המחשבה, לאמריקאים לא היה סיכוי פה. חם, לח, דביק, בוצי, יש פה חרקים שלא מופיעים בשום מגדיר ועוד לא דיברנו על הזוחלים שמסתובבים פה. לא היה להם סיכוי, גם לאור האופי הוויטנאמי הקשה והעיקש לא נשבר גם אחרי עשר שנים של מלחמה שחרבה כל חלקה טובה במדינה היפיפיה הזו. ובכלל, מה יש לאמריקאים לחפש כאן או אצלנו?
יצאנו מקו צ'י וחזרנו אל קופסאת הסרדינים לעוד שעתיים וחצי נסיעה שהתגלו מאוחר יותר כמיותרות לגמרי. המטרה, מקדש מפואר ומיוחד של דת חדשה יחסית שגורלה כרוך וקשור עמוקות בגורל וייטנאם, מקדש הקאו דאי, הסוגדים לעין הגדולה. הדת המוזרה הזו הומצאה ע"י בחור ווייטנאמי, נגו ואן צ'יו, פקיד זוטר בממשל הקולוניאלי צרפתי בווייטנאם בשנת 1919 במהלך סיאנס בו הקאו דאי, הכס העליון התגלה למשתתפים בסיאנס וטרח לציין כי הוא הוא ישו, מוחמד וכמובן הרוח שהתגלתה למשה במעמד הר סיני. ב 1925 ובהוראת הקאו דאי, שהספיק להתגלות בעוד כמה וכמה סיאנסים, הורה לנוכחים לסמן ולציין אותו כעין פקוחה הרואה הכל ולייסד דת חדשה. הקאו דאי המשיך להתגלות לנגו בסיאנסים והמשיך להורות לו חוקים בצורה מעורפלת ובאופן מפתיע הדת הפכה למכילה ומקבלת ובעצם הורכבה מכל יסודות הדתות המקובלות בסין ווייטנאם הלוא הן בודהיזם, דאואיזם וקונפוציוניזם וכיוון שגם ישו עורבב בתמונה אז גם נצרות. הדת המכילה הוסיפה גם רובד של עבודת רוחות וכשפים אשר היו נהוגים בין תושבי האזור באותה תקופה (ועד היום). תוך פחות מחמש שנים כינסה הדת החדשה תחת כנפיה מספר מאמינים הגדול ממספר המאמינים בנצרות שניסתה להפיץ עצמה בעזרת מטיפים מתקופת הקולוניה הפורטוגזית בווייטנאם 300 שנים אחורה. המקומיים אמצו את הדת הזו בקלות כיוון שהיא לא אילצה אותם להזניח אמונות קודמות ומסורתיות. הכל היה נחמד עד שסון טרח לספר לנו שבין הנביאים של הדת הזו נמנים וויקטור הוגו, צ'רצ'יל, ג'אן דארק, שייקספיר ומספר פילוסופים מערביים כדוגמת דקארט. כאן החבר'ה איבדו אותי אבל אנחנו כבר כאן אז נטעם.
הגענו ממש בזמן למיסת הצהריים ומולנו ניצב בניין אדיר ממדים שחזיתו דומה באופן מעורר חשד לכנסיית נוטרה דאם מרכזו למסגד וצידו האחורי ומקדש סיני וכל המסגרת והדפנות שלו בצורת פגודה. נכנסנו פנימה ומיד העין שלי התחילה לרעוד האופן לא רצוני החלל האדיר הפנימי בצבוע בצבעים מזעזעים ומצועצעים שאפילו בג'ימבורי השכונתי הקניון לא היו מעיזים לשלב אותם ורוד בזוקה עם זהב וירוק וכתום וצהוב כחול ואדום הערבוביה חסרת טעם. העמודים האדירים הנושאים את הגג האדיר של המבנה מעוטרים בדרקונים מצועצעים להחריד וגולת הכותרת במצה החדר כדור המייצג את הגלובוס ועליו ציור של עין פקוחה. מעל העין על הקיר האחורי ציור קיר שעליו בודהה ישו קונפוציוס ולאו דזה יושבים יחד, חסר להם רק כוס קפה. הרחבה הגדולה בתוך המבנה מחולקת ל 7 רמות וכל רמה מופרדת מהאחרת בעזרת מדרגה וכדי שלא יהיו טעיות גם ריצוף מזעזע אחר בכל רמה. כל רמה מייצגת שלב רוחני ורשאי לעלות מדרגה רק בעל הדרגה הרוחנית המתאימה. במקום יש גם סוג של שוטרים צבאיים האחראים לסדר המופתי אצל המאמינים וגם אצל עשרות התיירים הסקרנים שהגיעו לחזות בפלא. ברמה הנמוכה ביותר, העמך, לבושים בלבן מתכנסים בטורים לפני המדרגה הראשונה מעליהם לבוש לבן עם כובע ואחר כך כובע וסרט (בדומה למלכת היופי) צבעוני מעליהם אנשים לבושים בצבעים של צהוב המייצג את הזרם הבודהיסטי אדום המייצג את הזרם הקונפוציאני וכחול המייצג את הזרם הדאואיסטי חגיגה לטיקים בעין שמאל שלי שעד עכשיו לא נרגעה.
המיסה החלה ובבלקון מעל הרחבה הגדולה להקת מיתרים מנגנת לחן רפטטיבי ומקהלה ששרה מזמור כנסייתי בסגנון אסייתי. מידי פעם גונג הפסקה למדיטציה גונג והמזמור מתחיל מההתחלה. כך במשך שעה. ולחשוב שהם עושים את זה 4 פעמים ביום בימי חול וביום ראשון 6 פעמים, אל מלא רחמים.
הכת שהפכה דת צבעונית קשורה מאוד בפוליטיקה של ווייטנאם של טרום הקומוניזם והיתה גורם חזק ומשפיע מאוד בתקופה הקולוניה הצרפתית בווייטנאם. אך ברגע שהו צ'י מין עלה לשלטון ועימו הקומוניזם הופקעו אדמות הכת, חולט כספה ונאסר על מאמיניה לעבוד אותה. בשנות ה 80 המאוחרות כאשר החל להיסדק מסך הברזל הקומוניסטי בווייטנאם יצאה הדת מההקפאה העמוקה בה שהתה שנים רבות והיום היא צבעונית ומצועצעת מתמיד.
אחרי מספר מחזורי מזמור הבנו את הפרנציפ והחלנו עושים את דרכנו אל מחוץ למקדש. את דרכנו החוצה ליוו כמובן שוטרים צבאיים של הדת עם סרט על היד המציין את תפקידם הנשגב של שמירת הסדר במקדש.
חזרנו לקופסת הסרדינים שחיכתה לנו בחוץ ונסענו לאכול. בתום הארוחה חיכתה לנו נסיעה של שלוש שעות בכבישים המשובשים של וייטנאם, היה סיוט.
הגענו למלון ולא חיכינו שנייה, עלינו לחדר זקנו את התיקים של הטיול ומיד היינו בחוץ לחוש קצת את העיר הגדולה ואני חייב להגיד סייגון עיר נפלאה. ארוחת ערב עשינו לבקשת הילדים בפיצה האט ובדרך חזרה נשנשנו צרצרים וחרגולים בדוכנים השונים ברחוב.
חזרנו למלון מדושנים עייפים אך רצוצים. מחר על הבוקר, טיול על ווספות. כן, כל אחד על ווספה (של פייאג'ו) עם נהג חורשים את סייגון. ככה מכירים את העיר הגדולה.
**** בקרוב התמונות
התעוררנו ב 06:00 ארוחת בוקר ויציאה מהמלון ב 07:00 כדי להגיע לפני התיירים לשני אתרים מהמתוירים בוויטנאם (גם לנו מותר). פגשנו את המדריך שלנו, סון, ועלינו על הוואן שחיכה לנו בחניית המלון רק שהיום הוואן המפואר שלנו (הקבוע) נעלם ובמקומו הופיעה מכונית קטנה וצפופה עם שני מושבים מתקפלים בבגאז' נכנסנו והבענו את מחאתנו מהתנאים הדלים, לא ידענו עד כמה זה יהיה משמעותי דווקא היום.
נסענו צפונה מסייגון. נסענו ונסענו ונסענו. אחרי שעתיים בקופסת הסרדינים שלנו הגענו למחילות הוויט-קומ (וייטנאם קומוניסט) הלוא הם חיילי צפון וייטנאם. האתר נקרא מנהרות קו צ'י ובשטח האתר המתויר כ - 3 אחוזים משטח המחילות הכללי באזור. סון רכש עבורנו כרטיסים ונכנסנו פנימה. בכניסה לאתר עמדו מיניבוס ורכב נוסף, אנחנו הרכב השלישי, לא שזה ממש משנה לי אבל סון התמוגג מאושר שהגענו לפני הבום התיירותי שעוד עתיד לבוא בעוד שעה שעה וחצי. הכניסה לאתר דרמטית משהו, נכנסים למנהרה עמוקה ורחבה כמו מעבר הולכי רגל מתחת לכביש סואן, אולי כדי להכניס אותנו לאווירה. יצאנו מהמנהרה אל יער, ג'ונגל סמיך וחשוך. התפתלנו עם השביל והגענו למעין סככה תת קרקעית ובפנים חדר אורקולי. סון לקח פיקוד ושאל "כולם פה" בעברית ווייטנאמית והסביר לנו על האתר. אתר מחילות קו צ'י הוא מערכת מנהרות חצובות בידיי האדם. החציבה של המחילות הללו החלה בזמן השלטון הצרפתי בשנות ה 20 וה 30 של המאה הקודמת. וסך אורכן של המחילות עמד על 48 ק"מ במפלס אחד. מעין עיר תת קרקעית שכללה מטבחים חדרי לימוד חדרי שינה וחדרי משמר אשר מחוברים במערכת מסועפת של מחילות צרות וארוכות. עם פרוץ מלחמת ווייטנאם, ההיא המפורסמת, החלו צבא ארצות הברית ושאר בנות הברית (דרום ווייטנאם, טיוואן, ספרד, פיליפינים, תאילנד אוסטרליה וניו-זילנד) לכתוש מהאוויר את מעוזי הוויטקונג (המקומיים מכנים אותם וייט-קומ). לוחמי הווייטקונג עזבו את הערים וברחו אל היערות שם שבו ואיישו את המחילות הנטושות.
כדי להכיל את המחתרת הצפון ווייטנאמית הרחיבו את המחילות ובשיא אורכן עמד על 250 ק"מ בשלושה מפלסים הניתנים לניתוק אחד מהשני ובנוסף פותחה טכניקה של אוורור המחילות בעזרת פירי אויר שהופיעו על הקרקע כתילי טרמיטים. את פתחי האוויר בתל המדומה ריפדו בפלפל שחור כדי שאפם של כלבי הגישוש האמריקאים יסתחרר ויאבד את היכולת לאתר את אנשי הווייטקונג. מאוחר יותר במלחמה גנבו אנשי הוויטקונג בגדים, סבונים וחפצים שונים מצבא ארה"ב והניחו בפתחים כך שהכלבים לא הבחינו בריח חריג, הכל כמו בבית. בנוסף חפרו פתח נוסף למחילות היישר את הנהר שעובר בסמוך במקרה של גילוי על ידי צבא דרום ווייטנאם או האמריקאים המחילות יפונו בזחילה אל הנהר ומשם החוצה. את מחילות קישטו הצפון ווייטנאמים במגוון מלכודות מוות תוצרת בית העשויות מבמבוק ברזל עצים שונים וכמובן חומרי נפץ שפורקו מפצצות נפל של האמריקאים. במקום תצוגה של מגוון המלכודות שרובן תוכננו כדי לפצוע אבל לא להרוג, כך שחיילי האוייב יכלו לפול למלכודת להיפצע ולמות בסבל קשה אחרי מספר ימים (אם לא אותרו ע"י חבריהם). טכניקה מעניינת נוספת הייתה פיזור העשן שנוצר כתוצאה מבישול וצליית אוכל, אז גם פה הווייטנאמים נקטו בגישה מסווה שמפזרת את העשן המטבח על שטח ענק ברדיוס של כ - 25 - 40 מטר כך שזרזיפי העשן שמפוזר יראו כמו עשן שעולה מאזור מלחמה חרוך ולא זרם עשן ישיר לשמיים שיגלה את מחבואם ויזמין הפצצות אמריקאיות מדויקות מהאוויר.
בין פתחי המחילות מכתשים בקוטר של 40-50 מטר ובעומק של כ 20-25 מטר עדות דוממת לפצצות הענק שהושלכו ממטוסי ה B52 האמריקאים. לראות את הבור האדיר ולנסות לדמיין את הבום שהפצצה הזו עשתה.
עברנו בין פתחי מחילות מוסווים שעל חלקם עברנו בלי לשים לב בכלל ואחרי שעברנו מעליהם סון היה מחזיר אותנו אל הפתח ומוכיח לנו שוב ושוב שאנחנו בטטות מערבייות שלא מסוגלים להבחין בדבר חוץ מאשר שלט מקדונלדס צהוב מרצד. המשכנו בין מיצגים של מלכודות בתי מלאכה שונים מטבח ושוחות לחימה עד אשר הגענו להייליט שהילדים כל כך חיכו לו. מחילה שהורחבה פי 3 מגודלה המקורי (כך שתתאים לבטטות המערביות) אליה ניתן היה להיכנס ולהרגיש לרגע את מה שחיילי צפון ווייטנאם חיו 10 שנים. ירדנו כ 30- 40 מדרגות לתוך מחילה שהתפתלה וירדה אל בטן האדמה והלכה והפכה צרה מרגע לרגע. אל בטן האדמה חיברו מכשיר אוורור גדול כך שהחילה תהיה נוחה לבטטות מערביות ובכל זאת, ההרגשה מחניקה ולא נוחה. יצאנו החוצה מהמחילה והילדים לא מיצו אז הם חזרו לבטן האדמה עם מדריך מקומי שלקח אותם לסיבוב הארוך שהצריך ירידה למפלס השני (הלא מאוורר) מתוך שלושה וזחילה ממש על הגחון במעבר בין החדרים השונים. בינתיים סון הסביר לנו שהיינו בחוץ שהמחילה הצרה והלא נוחה שעברנו היתה בסך הכל 15 מטרים ושהילדים ממש ברגעים אלו עושים מערה של 100 מטרים. כל מה שעבר לי בראש זה איך לעזאזל 250 ק"מ והאם המחילות של בני דודנו בעזה דומות לחנק האינסופי הזה. בינתיים הילדים יצאו צוהלים משמחה והמשכנו בדרכנו אל מיצג המטבח שם הגישו לנו תה ותפוח אדמה מקומי (טארו) ולידו קערת מלח פלפל קינמון ועוד תבלינים שלא ממש הצלחתי לזהות בתערובת התבלינים. הטארו היה המזון העיקרי של שוכני המחילות ולהפתעתנו התגלה כטעים בצורה יוצאת דופן.
אני חייב לציין שמהרגע הראשון שנכנסנו ליער עברה בי המחשבה, לאמריקאים לא היה סיכוי פה. חם, לח, דביק, בוצי, יש פה חרקים שלא מופיעים בשום מגדיר ועוד לא דיברנו על הזוחלים שמסתובבים פה. לא היה להם סיכוי, גם לאור האופי הוויטנאמי הקשה והעיקש לא נשבר גם אחרי עשר שנים של מלחמה שחרבה כל חלקה טובה במדינה היפיפיה הזו. ובכלל, מה יש לאמריקאים לחפש כאן או אצלנו?
יצאנו מקו צ'י וחזרנו אל קופסאת הסרדינים לעוד שעתיים וחצי נסיעה שהתגלו מאוחר יותר כמיותרות לגמרי. המטרה, מקדש מפואר ומיוחד של דת חדשה יחסית שגורלה כרוך וקשור עמוקות בגורל וייטנאם, מקדש הקאו דאי, הסוגדים לעין הגדולה. הדת המוזרה הזו הומצאה ע"י בחור ווייטנאמי, נגו ואן צ'יו, פקיד זוטר בממשל הקולוניאלי צרפתי בווייטנאם בשנת 1919 במהלך סיאנס בו הקאו דאי, הכס העליון התגלה למשתתפים בסיאנס וטרח לציין כי הוא הוא ישו, מוחמד וכמובן הרוח שהתגלתה למשה במעמד הר סיני. ב 1925 ובהוראת הקאו דאי, שהספיק להתגלות בעוד כמה וכמה סיאנסים, הורה לנוכחים לסמן ולציין אותו כעין פקוחה הרואה הכל ולייסד דת חדשה. הקאו דאי המשיך להתגלות לנגו בסיאנסים והמשיך להורות לו חוקים בצורה מעורפלת ובאופן מפתיע הדת הפכה למכילה ומקבלת ובעצם הורכבה מכל יסודות הדתות המקובלות בסין ווייטנאם הלוא הן בודהיזם, דאואיזם וקונפוציוניזם וכיוון שגם ישו עורבב בתמונה אז גם נצרות. הדת המכילה הוסיפה גם רובד של עבודת רוחות וכשפים אשר היו נהוגים בין תושבי האזור באותה תקופה (ועד היום). תוך פחות מחמש שנים כינסה הדת החדשה תחת כנפיה מספר מאמינים הגדול ממספר המאמינים בנצרות שניסתה להפיץ עצמה בעזרת מטיפים מתקופת הקולוניה הפורטוגזית בווייטנאם 300 שנים אחורה. המקומיים אמצו את הדת הזו בקלות כיוון שהיא לא אילצה אותם להזניח אמונות קודמות ומסורתיות. הכל היה נחמד עד שסון טרח לספר לנו שבין הנביאים של הדת הזו נמנים וויקטור הוגו, צ'רצ'יל, ג'אן דארק, שייקספיר ומספר פילוסופים מערביים כדוגמת דקארט. כאן החבר'ה איבדו אותי אבל אנחנו כבר כאן אז נטעם.
הגענו ממש בזמן למיסת הצהריים ומולנו ניצב בניין אדיר ממדים שחזיתו דומה באופן מעורר חשד לכנסיית נוטרה דאם מרכזו למסגד וצידו האחורי ומקדש סיני וכל המסגרת והדפנות שלו בצורת פגודה. נכנסנו פנימה ומיד העין שלי התחילה לרעוד האופן לא רצוני החלל האדיר הפנימי בצבוע בצבעים מזעזעים ומצועצעים שאפילו בג'ימבורי השכונתי הקניון לא היו מעיזים לשלב אותם ורוד בזוקה עם זהב וירוק וכתום וצהוב כחול ואדום הערבוביה חסרת טעם. העמודים האדירים הנושאים את הגג האדיר של המבנה מעוטרים בדרקונים מצועצעים להחריד וגולת הכותרת במצה החדר כדור המייצג את הגלובוס ועליו ציור של עין פקוחה. מעל העין על הקיר האחורי ציור קיר שעליו בודהה ישו קונפוציוס ולאו דזה יושבים יחד, חסר להם רק כוס קפה. הרחבה הגדולה בתוך המבנה מחולקת ל 7 רמות וכל רמה מופרדת מהאחרת בעזרת מדרגה וכדי שלא יהיו טעיות גם ריצוף מזעזע אחר בכל רמה. כל רמה מייצגת שלב רוחני ורשאי לעלות מדרגה רק בעל הדרגה הרוחנית המתאימה. במקום יש גם סוג של שוטרים צבאיים האחראים לסדר המופתי אצל המאמינים וגם אצל עשרות התיירים הסקרנים שהגיעו לחזות בפלא. ברמה הנמוכה ביותר, העמך, לבושים בלבן מתכנסים בטורים לפני המדרגה הראשונה מעליהם לבוש לבן עם כובע ואחר כך כובע וסרט (בדומה למלכת היופי) צבעוני מעליהם אנשים לבושים בצבעים של צהוב המייצג את הזרם הבודהיסטי אדום המייצג את הזרם הקונפוציאני וכחול המייצג את הזרם הדאואיסטי חגיגה לטיקים בעין שמאל שלי שעד עכשיו לא נרגעה.
המיסה החלה ובבלקון מעל הרחבה הגדולה להקת מיתרים מנגנת לחן רפטטיבי ומקהלה ששרה מזמור כנסייתי בסגנון אסייתי. מידי פעם גונג הפסקה למדיטציה גונג והמזמור מתחיל מההתחלה. כך במשך שעה. ולחשוב שהם עושים את זה 4 פעמים ביום בימי חול וביום ראשון 6 פעמים, אל מלא רחמים.
הכת שהפכה דת צבעונית קשורה מאוד בפוליטיקה של ווייטנאם של טרום הקומוניזם והיתה גורם חזק ומשפיע מאוד בתקופה הקולוניה הצרפתית בווייטנאם. אך ברגע שהו צ'י מין עלה לשלטון ועימו הקומוניזם הופקעו אדמות הכת, חולט כספה ונאסר על מאמיניה לעבוד אותה. בשנות ה 80 המאוחרות כאשר החל להיסדק מסך הברזל הקומוניסטי בווייטנאם יצאה הדת מההקפאה העמוקה בה שהתה שנים רבות והיום היא צבעונית ומצועצעת מתמיד.
אחרי מספר מחזורי מזמור הבנו את הפרנציפ והחלנו עושים את דרכנו אל מחוץ למקדש. את דרכנו החוצה ליוו כמובן שוטרים צבאיים של הדת עם סרט על היד המציין את תפקידם הנשגב של שמירת הסדר במקדש.
חזרנו לקופסת הסרדינים שחיכתה לנו בחוץ ונסענו לאכול. בתום הארוחה חיכתה לנו נסיעה של שלוש שעות בכבישים המשובשים של וייטנאם, היה סיוט.
הגענו למלון ולא חיכינו שנייה, עלינו לחדר זקנו את התיקים של הטיול ומיד היינו בחוץ לחוש קצת את העיר הגדולה ואני חייב להגיד סייגון עיר נפלאה. ארוחת ערב עשינו לבקשת הילדים בפיצה האט ובדרך חזרה נשנשנו צרצרים וחרגולים בדוכנים השונים ברחוב.
חזרנו למלון מדושנים עייפים אך רצוצים. מחר על הבוקר, טיול על ווספות. כן, כל אחד על ווספה (של פייאג'ו) עם נהג חורשים את סייגון. ככה מכירים את העיר הגדולה.
**** בקרוב התמונות
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה