וככה מתחיל חלק ב׳

בוקר בבנגקוק, אין לי כוח לנהגי המוניות וטוקטוקים מחוץ למלון. הלכתי לישון ב 3 בבוקר בגלל שאתר האינטרנט של הטיסות היוצאות מבנגקוק הראה שהטיסה של מיטל והילדים מתעכבת. הם היו אמורים להמריא ב 22:30 וב 03:00 הבנתי שאם מיטל לא התקשרה עד עכשיו כנראה שהאתר דפוק והטיסה יצאה. בדיעבד היה איחור של 45 דקות אבל גם טיסת ההמשך מאיסטנבול התאחרה באותו פרק זמן מה שנתן להם הזמן הנדרש לתפוס את הקונקשיין.

בכל אופן, קמתי ב 09:30 בלי טיפת סבלנות ליום שעומד להגיע. בדקתי את לוח הטיסות שוב ומסתבר שהטיסה עדיין לא המריאה לפי האתר וכיוון שעדיין לא שמעתי דפיקות בדלת הרשתי לעצמי לרדת לארוחת בוקר זריזה. חזרתי לחדר וארזתי את המחשב ויאללה, לקאו סאן לחכות לאוטובוס לנונג קאי שאמור לצאת ב 18:00. אל אלוהים, ההמתנה מ 12:30 עד 18:00 הוציאה אותי מדעתי. שרדתי את ההמתנה בסיור בכל הסמטאות סביב הקאו סאן וכיוון שלא הייתי ממש רעב אכלתי משהו קטן. כשעה לפני היציאה שמעתי לראשונה מהמשפחה ומסתבר שהטיסה עברה חלק והם נחתו בשלום, אושר. רבע שעה לפני השעה היעודה התברר לי שהנסיעה לנונג קאי אורכת בין 16 ל 18 שעות ולא 9-10 שעות כפי שחשבתי. גם ככה היום התחיל בלי סבלנות אמיתי עכשיו, להיות כלוא בפחית 18 שעות לא עשה לי יותר טוב. האוטובוס הגיע בזמן והנה, ה 18 שעות שלי מתחילות, לפחות האוטובוס חצי ריק ומרווח.

* תודה לגוגל על שרותי המיפוי

מיד אחרי היציאה התברר לי שיש על האוטובוס עוד ארבעה ישראלים שבאופן מפתיע (צריך לחקור את זה אנטרופולוגית) ישבו במקבץ, בעצם ישבנו במקבץ. על האוטובוס פזורים אמריקאים צרפתים ברזילאית סינים וכו׳ אבל הישראלים מקובצים ללא תאום מוקדם, מוזר. 

חמש שעות נסיעה ועצירה ראשונה, תודה לאל, כבר קיבלתי צורה של מושב חצי בשכיבה. 10 דקות וחזרה למושב באופן מפתיע לשעה ושוב עצירה לתדלק ושוב שעה ועצירה ושוב שעה ושוב עצירה, אין פלא שזה לוקח 18 שעות.

אחרי כ 11 שעות נסיעה האוטובוס שוב עוצר, הפעם במקום ללא 7-11 ללא תחנת דלק ומבקש מכולם לרדת עם דרכון וכרטיס האוטובוס. חשבתי לעצמי, סיפור קמבודיה חוזר על עצמו אבל מה אכפת לי, אני לא חוצה את הגבול ללאוס. ירדתי מהאוטובוס, נגשה אלי הנציגה ואמרה לי שאין צורך שאציג דרכון כיוון שאני לא חוצה את גשר הידידות ללאוס ומסיים את הנסיעה כאן. שאלתי, כאן זה נונג קאי. התשובה היתה, כן! הגעתי! 18 שעות לא היו שם אבל 11 היו בשקט.

אספתי את הדברים שלי מהאוטובוס וישבתי לשתות קפה ולכלכל את צעדיי. פתחתי את הספר וחיפשתי המלצות ללינה, הגסטהאוס המומלץ נקרא מוט מיי. ננסה, מה יכול להיות. 2 דקות בטוקטוק 30 בהאט והגעתי לסמטה נחמדה היורדת לכיוון הנהר ונפתחת למסעדנות נעימה על גדת הנהר. השעה 07:00 בבוקר והעובדות התאיות מסבירות לי שפקיד הקבלה יגיע ב 08:00 ואני יכול לחכות בכורסאות הקש של המסעדה. ישבתי, הזמנתי קפה ונשמתי עמוק את השקט המושלם סביבי. 

לא עבר זמן רב ואורחת במלון מברזיל התישבה לידי והחלה להסביר לי על המקום. סוגי החדרים והעלויות. כיוון שהיא שאלה הסגרתי את מוצאי ומשם השיחה עברה לסיפור חייה של התיירת הברזילאית שחיפשה משמעות לחיים אז היא הגיעה לישראל כדי לחפש משמעות, 6 פעמים, ואפילו כתבה ספר על החוויות שלה בארץ הקודש, סוג של יומן מסע של החוויות שעברה עם הישראלים והפלסטינים משני עברי החומה. ומשם היא המשיכה וגוללה את סיפור מחלתה הקשה שכמעט הביאה למותה בטרם עת וההארה, שעבורה נמצאה המשמעות לחיים. היא סוג של פרפר שחי על מזוודות שנים (אני לא בטוח שיש לה מזוודות) ומחפשת את המקום הבא ללון בו דרך אתר שבו אנשים פרטיים מציעים ספה בביתם ללון בה. היא דוברת איטלקית פורטוגזית אנגלית צרפתית ואפילו מעט עברית וערבית. דרך השיחה הבנתי שהיא למדה באוניברסיטה בהולנד בארה״ב ובאנגליה. ואותי מעניין מאיפה הכסף. 

לא חשוב, העיקר שהפקיד הגיע ועכשיו אני הולך לתור אחרי חדר לכמה הימים הקרובים. התפרעתי ולקחתי חדר עם שרותים ומקלחת צמודים והכי חשוב, מזגן, אושר.

עכשיו יש מפתח, אני עולה למקלחת ולישון כמה שעות כי בפחית לא ממש הצלחתי אחר כך נראה מה יש לעשות כאן, איפה, ואיך.