מזמן לא עדכנתי והסיבה היא פשוט הייתי גמור בסוף כל יום ופשוט נפלתי לישון בסוף כל יום. בפוסט הזה אני אנסה להיזכר, כי היו מלא דברים, ולכתוב על שלושת הימים הראשונים שלנו בווייטנאם.
אז אני אתחיל מההתחלה, מיצינו את פנום פן ולמחרת בבוקר נסענו למזח כדי לעלות על סירה ולהפליג לווייטנאם. זה לא שייט תענוגות וגם לא שייט תיירותי, פשוט סירה, נוחה להעביר כ 6 שעות על הנהר ולהגיע בבטחה למחוז חפצנו. השייט יוצא ב 12:00 בצהריים מהמזח בפנום פן ומגיע לצ'ו דוק שבווייטנאם בין 5 ל 6 בערב. יצאנו מהמלון ב 11:15 וציפינו לחצי שעה נסיעה, כמו שאמר לנו הנהג. הגענו למזח אחרי 3 דקות, אולי אני מגזים 3 דקות וחצי זה יותר הגיוני. עזבנו את המדריך והנהג של פנום פן וחיכינו לשעת היציאה של הסירה. אחרי עשר דקות הגיע המשיט ואמר, היום יש רק 4 נוסעים, קדימה יוצאים לדרך. הסתכלתי על השעון, 11:30 אבל מה אכפת לי, סירה פרטית.
יצאנו לדרך, אחרי שעתיים עצירה בגבול קמבודיה וצ'ק אוט. פחדתי שיעשו לנו בעיות ושוב אצטרך לשחד פקיד זוטר במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע בכיר (פשוט סכום השוחד עולה עם הדרגה). אבל למזלנו זה עבר כמעט חלק ולא היינו צריכים לשמן אף אחד. חזרנו לסירה, לחמש דקות בהן הפלגנו לחלק הווייטנאמי ותוך כדי תנועה אסף מאיתנו מפעיל הסירה את הדרכונים ועשה לנו את שרות הצ'ק אין למדינה. בינתיים הכניסו אותנו לחדר מלא מצלמות וקיוסק. כמובן שנפלנו על הקיוסק כאילו שלא ראינו אוכל יומיים ועברו רק שלוש שעות מתחילת ההפלגה.
את שארית ההפלגה העברנו בלעיסת עוגיות אוריאו ולגימת קולה.
הגענו לצ'ו דוק קצת אחרי 5 בערב. המדריך והנהג שהיו אמורים לחכות לנו לא היו שם אז התקשרנו לחברת התיירות שארגנה לנו את הטיול ואני יצאתי לשוק הסמוך כדי לטעום לראשונה אוכל ווייטנאמי. מצאתי דוכן קטן שמוכר באגטים חמים וטריים קניתי 2 ושאלתי אם הוא מכין סנדביצים והוא סחב אותי לדוכן סמוך שם ישבה סבתא שהכינה סנדביץ עם טונה, חריף וירקות ממש כמו שאמא מכינה. החריף המקומי בניגוד לחריף המסריח של קמבודיה עשוי מצ'ילי מלא שום ומעט שמן וללא תבלינים נוספים, ממש אושר. רצתי חזרה לחבר'ה שהיו ממש ממש רעבים שאחרי שכל הנסיעה אכלו עוגיות אוריאו והעברתי את השלל. הסנדביצים היו נהדרים והבגטים החמים נטרפו כאילו לא היו מעולם. בינתיים סון המדריך שלנו הגיע עם הנהג ונסענו למלון. עשר דקות נסיעה מהמזח ואנחנו במלון פנסי שמאנסי במרכז העיר קרוב לכל מה שרצינו ולא רצינו.
מקלחת זריזה ועפנו לטייל קצת. צ'או דוק היא לא יותר מעיירת מעבר לאלו שעושים את דרכם כמונו מקמבודיה לווייטנאם בהפלגה בנהר אבל לא היה לנו קשה למצוא מסעדה מקומית נהדרת ואוכל פשוט ניפלא. אחרי שבוע של נסיונות כושלים לאכול אוכל מקומי בקמבודיה שבכל מקום תוקעים את הממרח דגים המסריח שלהם ובנוסף משתמשים בתיבול הודי, המסעדה המקומית הזו הייתה אושר צרוף. מרק נודל עם בשר (לא יודע איזה) אורז מאודה ושרימפס מתובל לתפארת מדינת ווייטנאם אכלנו עד לא ידע. אגב, החשבון, 7 דולר אמריקאי (לכולם לא לאחד).
חזרנו לחדר ונפלנו לשינה עמוקה וטובה.
את הבוקר השני התחלנו ב 07:00 ב צ'או דוק אחרי ארוחת בוקר ארוזים ומגולחצים. בלובי כבר חיכה לנו סון והנהג שילוו אותנו בשבוע הקרוב. נסענו למזח מרחק של עשר דקות נסיעה ועלינו לסירה שלקחה אותנו לכפר צף בו המקומיים מגדלים דגים למחייתם. הבתים צפים על עשרות קני קמבוק ומתחת לבית מתוחה רשת דייג ענקית כך שהדגים תמיד נמצאים בסביבתם הטבעית, הנהר. במרכז הבית ישנה דלת דרכה אפשר להכנס למכלאת הדגים. בני המשפחה כולם מגויסים למשימה המשפחתית של גידול הדגים ומכירתם. הם קונים דגיגים קטנים מחווה לריבוי דגים זורקים אותם תחת הבית מבשלים להם יום יום אוכל (או קונים אוכל מוכן אבל הרב מכינים זה פשוט זול יותר) ומאכילים את הדגים. הדגים אותם אנחנו ראינו נקראים דג אוזן פיל שמאוחר יותר באותו יום התגלו כדגים מאוד טעימים. אורון ואלון התנסו בהאכלת הדגים וגרמו מהומה ענקית תחת הבית. עזבנו את המשפחה הנחמדה והמשכנו בשייט בין בתי הכפר הצפים. אחרי מספר בתים הגענו לבית בו התבצעה מכירה. עצרנו ליד סירת הקונה ומיד קפצתי אל סירת הקונה ומשם לבית המשפחה כדי לצלם את התהליך. שלושה גברים ירדו בצלילה אל מתחת לבית והקיפו את הדגים ברשת עבה ואת קצה הרשת עיגנו בפתח העליון של חוות הדגים הקטנה. לאט לאט משכו את קצוות הרשת וצמצמו את המקום סביב בדגים וברגע שהדגים היו מרוכזים מספיק הכניסו דלי ענק עשו במבוק מחורר לאורכו ותפסו מאות דגים אל הסל. המים נזלו החוצה ובדלי נשארו רק דגים שהובלו בדלי בעזרת מוט במבוק ארוך על גבם של הגברים הצעירים אל המשקל. אם המשפחה לקחה את מידת המשקל והבת הגדולה רשמה במחברת את המשקל. משם הובל הסל אל סירת הקונה ולפני שהדגים נכנסו אל בטן האוניה הם עברו מיון, הגדולים לסירה הקטנים חזרה לבריכה בבית. הסירה של הקונה גם היא מעניינת ובנויה בשני מפלסים, מפלס אחד לאנשים ומפלס תחתון לדגים. המפלס התחתון מחורר כולו ברשתות במבוק כדי שהדגים יועברו ליעד חיים תוך כדי שחייה בנהר. ככה חוסכים מקרר בהובלה. פשוט קל ונוח.
הדגים שזה עתה נמכרו בילו במחיצת המשפחה ותחת ביתה בין 4 ל 9 חודשים ונמכרים במחיר של 1 דולר אמריקאי לק"ג דג.
סיימנו את הסיור בכפר הדייגים או יותר נכון בין חוות הגידול של הדגים וחזרנו למזח שם חיכה לנו הנהג עם מים מינרליים קרים ומזגן פועל על 3 מעלות אני חושב. אפ על הוואן המפואר וקדימה לדרך לקון-טאו בדרך עצרנו במקדש מקומי כדי לבקר ולבקש משאלות. חצי שעה נסיעה והגענו למקדש. במרכז המקדש חדר בו אסור לצלם ובו מביעים את הבקשות. במרכז החדר עומדת בובה מפלסטיק מבריק ומעליה שני דרקונים צבועים בזהב (מצועצע משהו).
האגדה מספרת שהבובה הזו עמדה על ראש ההר בסמוך ובמאה ה - 14 הגיע הכובש התאילנדי למקום ורצה לקחת את הבובה חזרה למולדתו להציגה במקדש בתאילנד ולמשימה גייסו כמה עשרות אנשים שהרימו את הבובה וניסו לסחוב אותה. הם הובילו אותה כ 200 מטרים והיא הפכה כל כך כבדה שגם 100 אנשים לא יכלו להזיזה. אז הם פשוט השאירו אותה שם אחרי שנים המקומיים חזרו לביתם וראו שהבובה אינה במקומה גייסו את הרב המקומי והבובה נגלתה אליו ואמרה אם תרצה לזיז אותי תצטרך לגייס 40 בתולות ורק הן יוכלו להזיז אותי למקומי. אץ לו רץ לו השמאן המקומי בדק טוב טוב בציציותיהן של 40 בנות וגייס למשימה את הבתולות הנדרשות. חיש קל הרימו 40 הבתולות את הבובה הענקית והורידו אותה במרכז הכפר שם הי ניצבת עד היום. כיוון שאסור להזיזה בונים סביבה את המקדש ובכל פעם מרחיבים מעט את המקדש המפואר כדי שיהיה מקום לכל המבקשים.
בווייטנאם רוב האנשים הם פשוטים ומאמינים מאוד באלים שלהם עד כדי כך שכאשר מישהו חולה הם לא פונים מיד לרופא אלא קודם מבקשים מהאלים החלמה ורק כאשר אין ברירה פונים לרפואה. בראותי את כל המבקשים כמובן שהצמדתי את שתי ידיי קרוב למצח כמו שעושים המקומיים וביקשתי, בובה בובה אנא עשי שנהיה בריאים, בובה בובה עשי שנהיה מאושרים, בובה בובה עשי שלא יחסר לנו מאומה. ניסיתי, זה בטח לא מזיק. לא ילך נקפוץ לקיר הכחול ונדחף לו פתקים.
סיימנו את סיור במקדש נסענו התחלנו בנסיעה לכיוון חוות תנינים לארוחת צהריים. החוות התנינים שהפכה אטרקציה תיירותית רק בשנה האחרונה מגדלים מעל 65,000 תנינים למטרות מאכל ושוק העורות המקומי לייצור נעליים חגורות ותיקים. את בשר התנין ניסינו במסעדה של המקום, לא משהו אבל את דייג התנינים הילדים מאוד אהבו.
בתום הארוחה נכנסנו לטייל בין מכלאות התנינים שבאחת מהמכלאות נמצאים תנינים עד גיל שלוש שאורכם כשני מטרים ובמכלאה הזו ראיתי אטרקציה שמעולם לא ראיתי קודם, דייג תנינים. בעצם, לא ממש דייג אבל תמורת חצי דולר הילדים קיבלו חכה עשויה במבוק שבקצה החכה חוט דייג חזק שאליו קשורה חתיכת עוף במשקל כחצי קילו. את החכה משליכים לכיוון בריכת התנינים ואלו קופצים אל הפיתיון כמו חיות. הילדים כל כך התלהבו שביקשו שוב ושוב ושוב ובכל אחד מהפעמים שיפרו את כישורי הדייג שלהם. בתום הביקור יצאנו מהחווה והמשכנו בדרכנו אל קונ-טו עיר גדולה יחסית בדלתא של המיקונג. בינתיים הכרנו את סון המדריך שלנו בווייטנאם ומסתבר שגם הוא חובב צילום ואפילו מדריך קבוצות צילום בווייטנאם ולפעמים גם החו"ל. התחלנו לדבר על טעם בצילום ועוד כול מיני שטויות של צלמים ואז הוא אמר לי, חכה רגע, ופנה לנהג בשפת אימו. הנהג הנהן בראשו פעמיים ובזה נגמרה השיחה ביניהם כעבור מספר קילומטרים פנה הנהג אל כביש צדדי, חשבתי לעצמי זו בטוח לא הדרך לעיר הגדולה אז שאלתי את סון והוא אמר, אתה כבר תראה. כעבור עוד מספר קילומטרים הנהג עצר וירדנו מהרכב. לאן, שאלנו, לכפר הייתה התשובה. סון פנה אליי ואמר, אני פחות אות יותר מבין מה הטעם שלך בצילום בוא ננסה לראות מה יצא לנו מהכפר הזה. וככה נכנסנו לכפר שבטח מעולם לא ראה תיירים כי אין בו שום אטרקציה תיירותית אין בו מלון או צימר אפילו לא גסטהאוס או אירוח בבתי התושבים בכפר. האנשים קיבלו אותנו בסבר פנים יפים ובכל מקום חיכו ונופפו לשלום לאנשים בהירי העור וארוכי האף, כן ככה הם קוראים לנו. צילמנו, הסתובבנו, שיחקנו גולות עם הילדים בכפר קנינו לכולם גלידה מהאוטו גלידה שהגיע באופן מפתיע על אופניים. ואז באחד החצרות ראיתי אישה מבוגרת, חרושת קמטים אבל עם פנים מאירות היא הקרינה כל כך הרבה טוב במבט בחיוך הקטן העיניים. קשה לתאר את זה אבל ההרגשה הייתה מאירה מאוד מהאישה הזו. ביקשתי מבנה שעמד בפתח לצלם אותה ותוך פחות משנייה כבר עמדתי מולה וצילמתי. הוא סיפר (סון תרגם כמובן) שהיא בת 86 צלולה לגמרי והמוח שלה עובד כמו שעון שוויצרי ובנוסף הוא סיפר שהיא אוכלת המון אורז כנראה סימן לבריאות פיזית. אחרי כשעה סיור בכפר לאורך התעלה המרכזית המזינה את הכפר במים לכל הצרכים למעט שתייה סון החליט שהגיע זמן לחזור לרכב. תפס איש מבוגר עם אופניים שם עליו את מיטל אלון ואורון שילמתי לו דולר אמריקאי אחד וסון הורה לו לנסוע לכביש הראשי. בינתיים אנחנו המשכנו בצעידה איטית בכפר עד אשר עצרו לידנו שני קטנועים נהוגים בידיי שני ילדים בני 14 בערך והציעו לנו טרמפ לכביש הראשי. קפצתי על הראשון סון על השני והגענו יחד אם האופניים של מיטל אלון ואורון. קפצנו על הוואן המפואר והלאה, קונ-טו אנחנו כבר באים.
העברנו ערב נהדר בקונ-טו ממש ערב בעיר הגדולה, שוק לילה, שוק אוכל, טיול לאורך הנהר ומסעדה.
נפלנו לשינה טובה כי מחר שוב קמים מוקדם כי צריך להגיע מוקדם אל השוק הצף בקונ-טו.
*** תמונות וסרטונים יעלו ממש בקרוב, סבלנות.
אז אני אתחיל מההתחלה, מיצינו את פנום פן ולמחרת בבוקר נסענו למזח כדי לעלות על סירה ולהפליג לווייטנאם. זה לא שייט תענוגות וגם לא שייט תיירותי, פשוט סירה, נוחה להעביר כ 6 שעות על הנהר ולהגיע בבטחה למחוז חפצנו. השייט יוצא ב 12:00 בצהריים מהמזח בפנום פן ומגיע לצ'ו דוק שבווייטנאם בין 5 ל 6 בערב. יצאנו מהמלון ב 11:15 וציפינו לחצי שעה נסיעה, כמו שאמר לנו הנהג. הגענו למזח אחרי 3 דקות, אולי אני מגזים 3 דקות וחצי זה יותר הגיוני. עזבנו את המדריך והנהג של פנום פן וחיכינו לשעת היציאה של הסירה. אחרי עשר דקות הגיע המשיט ואמר, היום יש רק 4 נוסעים, קדימה יוצאים לדרך. הסתכלתי על השעון, 11:30 אבל מה אכפת לי, סירה פרטית.
יצאנו לדרך, אחרי שעתיים עצירה בגבול קמבודיה וצ'ק אוט. פחדתי שיעשו לנו בעיות ושוב אצטרך לשחד פקיד זוטר במקרה הטוב, ובמקרה הגרוע בכיר (פשוט סכום השוחד עולה עם הדרגה). אבל למזלנו זה עבר כמעט חלק ולא היינו צריכים לשמן אף אחד. חזרנו לסירה, לחמש דקות בהן הפלגנו לחלק הווייטנאמי ותוך כדי תנועה אסף מאיתנו מפעיל הסירה את הדרכונים ועשה לנו את שרות הצ'ק אין למדינה. בינתיים הכניסו אותנו לחדר מלא מצלמות וקיוסק. כמובן שנפלנו על הקיוסק כאילו שלא ראינו אוכל יומיים ועברו רק שלוש שעות מתחילת ההפלגה.
את שארית ההפלגה העברנו בלעיסת עוגיות אוריאו ולגימת קולה.
הגענו לצ'ו דוק קצת אחרי 5 בערב. המדריך והנהג שהיו אמורים לחכות לנו לא היו שם אז התקשרנו לחברת התיירות שארגנה לנו את הטיול ואני יצאתי לשוק הסמוך כדי לטעום לראשונה אוכל ווייטנאמי. מצאתי דוכן קטן שמוכר באגטים חמים וטריים קניתי 2 ושאלתי אם הוא מכין סנדביצים והוא סחב אותי לדוכן סמוך שם ישבה סבתא שהכינה סנדביץ עם טונה, חריף וירקות ממש כמו שאמא מכינה. החריף המקומי בניגוד לחריף המסריח של קמבודיה עשוי מצ'ילי מלא שום ומעט שמן וללא תבלינים נוספים, ממש אושר. רצתי חזרה לחבר'ה שהיו ממש ממש רעבים שאחרי שכל הנסיעה אכלו עוגיות אוריאו והעברתי את השלל. הסנדביצים היו נהדרים והבגטים החמים נטרפו כאילו לא היו מעולם. בינתיים סון המדריך שלנו הגיע עם הנהג ונסענו למלון. עשר דקות נסיעה מהמזח ואנחנו במלון פנסי שמאנסי במרכז העיר קרוב לכל מה שרצינו ולא רצינו.
מקלחת זריזה ועפנו לטייל קצת. צ'או דוק היא לא יותר מעיירת מעבר לאלו שעושים את דרכם כמונו מקמבודיה לווייטנאם בהפלגה בנהר אבל לא היה לנו קשה למצוא מסעדה מקומית נהדרת ואוכל פשוט ניפלא. אחרי שבוע של נסיונות כושלים לאכול אוכל מקומי בקמבודיה שבכל מקום תוקעים את הממרח דגים המסריח שלהם ובנוסף משתמשים בתיבול הודי, המסעדה המקומית הזו הייתה אושר צרוף. מרק נודל עם בשר (לא יודע איזה) אורז מאודה ושרימפס מתובל לתפארת מדינת ווייטנאם אכלנו עד לא ידע. אגב, החשבון, 7 דולר אמריקאי (לכולם לא לאחד).
חזרנו לחדר ונפלנו לשינה עמוקה וטובה.
את הבוקר השני התחלנו ב 07:00 ב צ'או דוק אחרי ארוחת בוקר ארוזים ומגולחצים. בלובי כבר חיכה לנו סון והנהג שילוו אותנו בשבוע הקרוב. נסענו למזח מרחק של עשר דקות נסיעה ועלינו לסירה שלקחה אותנו לכפר צף בו המקומיים מגדלים דגים למחייתם. הבתים צפים על עשרות קני קמבוק ומתחת לבית מתוחה רשת דייג ענקית כך שהדגים תמיד נמצאים בסביבתם הטבעית, הנהר. במרכז הבית ישנה דלת דרכה אפשר להכנס למכלאת הדגים. בני המשפחה כולם מגויסים למשימה המשפחתית של גידול הדגים ומכירתם. הם קונים דגיגים קטנים מחווה לריבוי דגים זורקים אותם תחת הבית מבשלים להם יום יום אוכל (או קונים אוכל מוכן אבל הרב מכינים זה פשוט זול יותר) ומאכילים את הדגים. הדגים אותם אנחנו ראינו נקראים דג אוזן פיל שמאוחר יותר באותו יום התגלו כדגים מאוד טעימים. אורון ואלון התנסו בהאכלת הדגים וגרמו מהומה ענקית תחת הבית. עזבנו את המשפחה הנחמדה והמשכנו בשייט בין בתי הכפר הצפים. אחרי מספר בתים הגענו לבית בו התבצעה מכירה. עצרנו ליד סירת הקונה ומיד קפצתי אל סירת הקונה ומשם לבית המשפחה כדי לצלם את התהליך. שלושה גברים ירדו בצלילה אל מתחת לבית והקיפו את הדגים ברשת עבה ואת קצה הרשת עיגנו בפתח העליון של חוות הדגים הקטנה. לאט לאט משכו את קצוות הרשת וצמצמו את המקום סביב בדגים וברגע שהדגים היו מרוכזים מספיק הכניסו דלי ענק עשו במבוק מחורר לאורכו ותפסו מאות דגים אל הסל. המים נזלו החוצה ובדלי נשארו רק דגים שהובלו בדלי בעזרת מוט במבוק ארוך על גבם של הגברים הצעירים אל המשקל. אם המשפחה לקחה את מידת המשקל והבת הגדולה רשמה במחברת את המשקל. משם הובל הסל אל סירת הקונה ולפני שהדגים נכנסו אל בטן האוניה הם עברו מיון, הגדולים לסירה הקטנים חזרה לבריכה בבית. הסירה של הקונה גם היא מעניינת ובנויה בשני מפלסים, מפלס אחד לאנשים ומפלס תחתון לדגים. המפלס התחתון מחורר כולו ברשתות במבוק כדי שהדגים יועברו ליעד חיים תוך כדי שחייה בנהר. ככה חוסכים מקרר בהובלה. פשוט קל ונוח.
הדגים שזה עתה נמכרו בילו במחיצת המשפחה ותחת ביתה בין 4 ל 9 חודשים ונמכרים במחיר של 1 דולר אמריקאי לק"ג דג.
סיימנו את הסיור בכפר הדייגים או יותר נכון בין חוות הגידול של הדגים וחזרנו למזח שם חיכה לנו הנהג עם מים מינרליים קרים ומזגן פועל על 3 מעלות אני חושב. אפ על הוואן המפואר וקדימה לדרך לקון-טאו בדרך עצרנו במקדש מקומי כדי לבקר ולבקש משאלות. חצי שעה נסיעה והגענו למקדש. במרכז המקדש חדר בו אסור לצלם ובו מביעים את הבקשות. במרכז החדר עומדת בובה מפלסטיק מבריק ומעליה שני דרקונים צבועים בזהב (מצועצע משהו).
האגדה מספרת שהבובה הזו עמדה על ראש ההר בסמוך ובמאה ה - 14 הגיע הכובש התאילנדי למקום ורצה לקחת את הבובה חזרה למולדתו להציגה במקדש בתאילנד ולמשימה גייסו כמה עשרות אנשים שהרימו את הבובה וניסו לסחוב אותה. הם הובילו אותה כ 200 מטרים והיא הפכה כל כך כבדה שגם 100 אנשים לא יכלו להזיזה. אז הם פשוט השאירו אותה שם אחרי שנים המקומיים חזרו לביתם וראו שהבובה אינה במקומה גייסו את הרב המקומי והבובה נגלתה אליו ואמרה אם תרצה לזיז אותי תצטרך לגייס 40 בתולות ורק הן יוכלו להזיז אותי למקומי. אץ לו רץ לו השמאן המקומי בדק טוב טוב בציציותיהן של 40 בנות וגייס למשימה את הבתולות הנדרשות. חיש קל הרימו 40 הבתולות את הבובה הענקית והורידו אותה במרכז הכפר שם הי ניצבת עד היום. כיוון שאסור להזיזה בונים סביבה את המקדש ובכל פעם מרחיבים מעט את המקדש המפואר כדי שיהיה מקום לכל המבקשים.
בווייטנאם רוב האנשים הם פשוטים ומאמינים מאוד באלים שלהם עד כדי כך שכאשר מישהו חולה הם לא פונים מיד לרופא אלא קודם מבקשים מהאלים החלמה ורק כאשר אין ברירה פונים לרפואה. בראותי את כל המבקשים כמובן שהצמדתי את שתי ידיי קרוב למצח כמו שעושים המקומיים וביקשתי, בובה בובה אנא עשי שנהיה בריאים, בובה בובה עשי שנהיה מאושרים, בובה בובה עשי שלא יחסר לנו מאומה. ניסיתי, זה בטח לא מזיק. לא ילך נקפוץ לקיר הכחול ונדחף לו פתקים.
סיימנו את סיור במקדש נסענו התחלנו בנסיעה לכיוון חוות תנינים לארוחת צהריים. החוות התנינים שהפכה אטרקציה תיירותית רק בשנה האחרונה מגדלים מעל 65,000 תנינים למטרות מאכל ושוק העורות המקומי לייצור נעליים חגורות ותיקים. את בשר התנין ניסינו במסעדה של המקום, לא משהו אבל את דייג התנינים הילדים מאוד אהבו.
בתום הארוחה נכנסנו לטייל בין מכלאות התנינים שבאחת מהמכלאות נמצאים תנינים עד גיל שלוש שאורכם כשני מטרים ובמכלאה הזו ראיתי אטרקציה שמעולם לא ראיתי קודם, דייג תנינים. בעצם, לא ממש דייג אבל תמורת חצי דולר הילדים קיבלו חכה עשויה במבוק שבקצה החכה חוט דייג חזק שאליו קשורה חתיכת עוף במשקל כחצי קילו. את החכה משליכים לכיוון בריכת התנינים ואלו קופצים אל הפיתיון כמו חיות. הילדים כל כך התלהבו שביקשו שוב ושוב ושוב ובכל אחד מהפעמים שיפרו את כישורי הדייג שלהם. בתום הביקור יצאנו מהחווה והמשכנו בדרכנו אל קונ-טו עיר גדולה יחסית בדלתא של המיקונג. בינתיים הכרנו את סון המדריך שלנו בווייטנאם ומסתבר שגם הוא חובב צילום ואפילו מדריך קבוצות צילום בווייטנאם ולפעמים גם החו"ל. התחלנו לדבר על טעם בצילום ועוד כול מיני שטויות של צלמים ואז הוא אמר לי, חכה רגע, ופנה לנהג בשפת אימו. הנהג הנהן בראשו פעמיים ובזה נגמרה השיחה ביניהם כעבור מספר קילומטרים פנה הנהג אל כביש צדדי, חשבתי לעצמי זו בטוח לא הדרך לעיר הגדולה אז שאלתי את סון והוא אמר, אתה כבר תראה. כעבור עוד מספר קילומטרים הנהג עצר וירדנו מהרכב. לאן, שאלנו, לכפר הייתה התשובה. סון פנה אליי ואמר, אני פחות אות יותר מבין מה הטעם שלך בצילום בוא ננסה לראות מה יצא לנו מהכפר הזה. וככה נכנסנו לכפר שבטח מעולם לא ראה תיירים כי אין בו שום אטרקציה תיירותית אין בו מלון או צימר אפילו לא גסטהאוס או אירוח בבתי התושבים בכפר. האנשים קיבלו אותנו בסבר פנים יפים ובכל מקום חיכו ונופפו לשלום לאנשים בהירי העור וארוכי האף, כן ככה הם קוראים לנו. צילמנו, הסתובבנו, שיחקנו גולות עם הילדים בכפר קנינו לכולם גלידה מהאוטו גלידה שהגיע באופן מפתיע על אופניים. ואז באחד החצרות ראיתי אישה מבוגרת, חרושת קמטים אבל עם פנים מאירות היא הקרינה כל כך הרבה טוב במבט בחיוך הקטן העיניים. קשה לתאר את זה אבל ההרגשה הייתה מאירה מאוד מהאישה הזו. ביקשתי מבנה שעמד בפתח לצלם אותה ותוך פחות משנייה כבר עמדתי מולה וצילמתי. הוא סיפר (סון תרגם כמובן) שהיא בת 86 צלולה לגמרי והמוח שלה עובד כמו שעון שוויצרי ובנוסף הוא סיפר שהיא אוכלת המון אורז כנראה סימן לבריאות פיזית. אחרי כשעה סיור בכפר לאורך התעלה המרכזית המזינה את הכפר במים לכל הצרכים למעט שתייה סון החליט שהגיע זמן לחזור לרכב. תפס איש מבוגר עם אופניים שם עליו את מיטל אלון ואורון שילמתי לו דולר אמריקאי אחד וסון הורה לו לנסוע לכביש הראשי. בינתיים אנחנו המשכנו בצעידה איטית בכפר עד אשר עצרו לידנו שני קטנועים נהוגים בידיי שני ילדים בני 14 בערך והציעו לנו טרמפ לכביש הראשי. קפצתי על הראשון סון על השני והגענו יחד אם האופניים של מיטל אלון ואורון. קפצנו על הוואן המפואר והלאה, קונ-טו אנחנו כבר באים.
העברנו ערב נהדר בקונ-טו ממש ערב בעיר הגדולה, שוק לילה, שוק אוכל, טיול לאורך הנהר ומסעדה.
נפלנו לשינה טובה כי מחר שוב קמים מוקדם כי צריך להגיע מוקדם אל השוק הצף בקונ-טו.
*** תמונות וסרטונים יעלו ממש בקרוב, סבלנות.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה