בבוקר בו התפרקה הקבוצה הקטנה של קוראי לונלי פלנט יצאת מהחדר לכיוון הלובי הפתוח של הגסטהאוס ובידי הספר כדי לתכנן את היום ואולי להציץ קצת להפתעות של מחר, וכך אני מדדה ספק ער ספק ישן ובדרך אני רואה שתי מטיילות יושבות יחד בשולחן גדול. הנימוס מחייב לומר בוקר טוב ואני מברך אותן בבוקר טוב באנגלית בקול בריטון נמוך כיוון שאלו המילים הראשונות שיוצאות לי מה פה היום והתשובה שאני מקבל היא בוקר טוב רענן ותוסס בעברית קיבוצניקית מחוספסת. לרגע אני לא שומע טוב ואז נפרד סופית משנת הלילה ושואל, ישראליות? איך עליתם עליי? מה, אני נראה כל כך ישראלי טיפוסי? ויובל עונה לי, אין הרבה מטיילים עם ספר בעברית ביד שאינם מישראל אז זה קצת הסגיר אותך. קשקשנו קצת על כמה זמן הן ישהו פה והן אמרו שהן כאן ללילה אחד ושמחר הם עוזבות. סיימנו בבוקר טוב והמשכתי לשולחן עם החברים שעוזבים כדי להיפרד ואחר כך לתכנן את היום שלי. כשהם עזבו באו והצטרפו אליי יובל ואסנת וכיוון שהן ללא ספר והן טורחות לומר את זה בכל הזדמנות הן שאלו, מה יש לעשות כאן. אמרתי שהיום אני מתכנן לנסוע לפארק הפסלים של קאו קו בשולי העיר. המקום מצויין כחובה בכל ספר או אתר אינטרנט אז למרות שאני לא חובב פיסול כל כך גדול החלטתי לקפוץ ולראות אותו. אחרי התלבטות אם לעזוב את הנוחות שבכיסא ולצאת או להשאר הן החליטו להצטרף.
התחלתי את הבוקר לאט, מוזלי פרות טרופיים, קפה (לא מהמשובחים אבל קפה) ספר ושיחות קצרות עם אסנת ויובל בשפת שרה אימנו. סביב השעה 12 החלטתי שזה הזמן לזוז אחרת אני יעביר יום של כלום. אז הצעתי שנזוז לכיוון פארק הפסלים. כיוון שג׳וליאן כבר חפר לי על הפסלים, משמעותם ועל הפוליטיקה המורכבת סביב הקמת הפארק אז ידעתי למה לצפות פחות או יותר אבל גם אחרי שידעתי הופתעתי לגלות כמה מפלצות הבטון של קאו קו ענקיות ויותר מכך מטורפות.
יצאנו מהגסטהאוס ותפסנו טוקטוק לכיוון הפארק שנמצא 6 קמ מהעיר על כביש 212 לכיוון מזרח. הנהג ביקש בנימוס 300 בהאט אז סגרנו על 200 הלוך וחזור עם המתנה של שעה בחניה של הפארק, נשארתי קצת יותר וזה גרם לנהג הטוקטוק קצת לאבד סבלנות אבל הוא שרד. יצאנו לדרך ובדרך החלפנו חוויות על איפה היינו ומה עשינו, ישראלים, מה לעשות. רבע שעה נסיעה איטית והגענו.
הפארק הוקם ע״י אדם ממוצא לאואי בשנת 1978 אחרי שגורש ממולדתו לאוס עקב כפירה דתית וחשש להפצת דעות חריגות שעלולות להשפיע על האנשים התמימים בלאוס. בהגיעו לנונג קאי רכש את האדמה והחל בונה את הפסלים הענקיים והמטורפים שבפארק. הפסלים כל כך גדולים עד שחלקם עובר את ה 30 מטר בקלות. הפסלים עצמם הם שילוב של בודהיזם, הינדו ומוח קודח של אמן מטורף. יש שם את כל האלים העיקריים משתי הדתות אבל ברוב הפסלים יש טוויסט לדוגמא, האלים חמושים הנאגות (הנחש כליו יושב בודהה) מתרומם מעל בודהה ויש אל חדש שם פרי מוחו הקודח של האמן, קופידון. אני חושב שגולת הכותרת של הפארק כולו הוא מתחם מעגל החיים. ששם נראת בבירור תפיסת העולם המטורפת של האיש. בהחלט שווה ביקור אפילו לאדם חסר סבלנות וסובלנות לשיגעונות של אחרים, כמוני.
כשסיימנו חזרנו למאט מי, הגסטהאוס הנוח להפליא לעוד כמה שעות של כלום.
הערב התחלף בלילה ואספנו אלינו תיירים מצרפת וטיוואן לשיחה ברומו של עולם, החלפת חוויות, ותחקירים מעמיקים על לאן להמשיך ומה יש לראות ולא פחות חשוב על מה לוותר.
זוג הישראליות שהיו אמורות לעזוב בבוקר החליטו לתפוס טיסה במקום 400 שעות ברכבת ולהשאר לילה נוסף ולהצטרף לרכיבה בכפרים. כולם פרשו לשינה אני נשארתי קצת כדי לטפל בבלוג ובתמונות ופרשתי לישון גם כן.
בבוקר קמנו לארוחת בוקר ויצאנו מהגסטהאוס לכיוון דוכן השכרת האופנועים. שילמנו חתמנו והופ, שלושה קטנועים מוכנים לתזוזה. נסענו לתדלק ויצאנו מערבה לחפש כפרים קטנים על הדרך. נסענו כשעתיים וכל מה שראינו למעט חריגים אלו כפרים עשירים ומפלצות בטון בדמות ווילות מפוארות שלא היו מביישות את הרצליה קיפוח, טוב, אולי אני קצת מגזים אבל זו התמונה בגדול. מהר מאוד איבנו כיוון ואחרי שעתיים רכיבה מצאנו את עצמנו על הכביש המהיר בין אודון תאני לנונג קאי כ-9 ק"מ מנונג קאי. התייעצות קלה ודהרנו בכביש המהיר לכיוון צפון כדי להשתלב בכביש 212 הנוסע מזרחה, אולי שם יתמזל מזלנו ונוכל לטבוע בירוק. תוך רבע שעה מצאנו את עצמנו בין שדות אורז שבשוליהן רצועות יער טרופי. רכבנו בשבילים לא סלולים ודרך כפרים קטנים עד שהגענו לכפר שבשוליו עמדה בריכת הצפה גדולה. עצרתי כדי לצלם את השתקפות העננים בבריכה ומעברה השני שמעתי קול תאי קורא לי לבוא. קבוצת גברים וטנדר בצבע לא ברור עמדו על גדת הבריכה וכשהתקרבתי ראיתי שהם שולים דגים קטנים מהבריכה לתוך מיכלים גדולים על הטנדר. צילמתי כמה פריימים והלאה לטוסטוס ממשיכים לכפר הבא. כשהגענו לכפר הבא עצרנו לנוח ולשתות משהו בקיוסק מקומי. לא הספקתי להתיישב ואני שומע שוב קריאות בתאית, "בוס בוס, קאם קאם...", אלו היו אותם גברים בטנדר שצבעו לא ברור שקראו לי שוב. חמוש במצלמה התקרבתי ומיד הבנתי את התמונה. הבריכה בעומק הכפר הקודם היתה בריכת רבייה לדגיגים וכאשר הם מספיק גדולים מעבירים אותם למכלאות הדגים על שפת המיקונג. לדברי הגבר שעמד שם הם מגדלי ומאכילים את הדגים כחמישה חודשים ואז מוכרים אותם למאכל. עקבתי אחר העברת הדגים ואפילו תפסתי כמה פריימים. תוך כדי שיחה התברר לי שאחד האנשים עבד בגידולי הפרחים בישראל בישוב מנוחה הסמוך לקרית גת. הוא ציין שבכפר הזה שלפי דעתי מונה 2000 אולי 2500 אנשים, 400 אנשים עבדו או עובדים בישראל ושהשכן שלו כרגע בנתניה.
לבנות, זה הספיק והן החליטו שהן מתקפלות לכיוון נונג קאי כדי לעשות סידורים אחרונים לקראת הנסיעה מחר וכדי לנוח. נפרדנו ואני נשארתי בכפר לעוד כמה שעות. ישבתי עם המקומיים במסעדה קטנה ואכלתי אורז, מוו (חזיר) ברוטב עם ירקות שורש וביצים קשות היה לא רע בכלל במיוחד שהחברה המקומית לא הפסיקה לנסות להסביר לי על האוכל התבלינים והבישול המיוחד של התבשיל הזה. התבשיל היה בעצם סוג של חמין מקומי עם המון קינמון ובסך הכל היה טוב.
עליתי על הקטנוע כדי להספיק לתפוס תמונות שקיעה כשברקע ממש מעל ראשי החלה להיווצר סופה קטנה. ברקים ורעמים החלו להכות בלאוס, מעבר לנהר והבנתי שעם כיוון הרוח הזה, סביר להניח שאני אגיע רטוב לגסטהאוס. ירדתי לחוף הנהר כדי לצלם את השמש בשקיעתה בין העננים ומאחורי ראיתי אודם יפה בשמיים מתחת לענני הסערה. עליתי על קטנוע ורכבתי לצידו השני של הכפר, לשדות האורז לנסות וללכוד את האודם מעל שדות האורז הרחבים. חמש דקות ושוב הייתי בשביל עפר בוצי מלא בורות מלאים במים שאין לדעת את עומקן של השלוליות אלא פשוט לנסות ולחצות, אם עברת אז זה בסדר. עמדתי שם עוד רבע שעה וכשהסופה החלה מתקרבת עליתי על הקטנוע ונסעתי לכיוון נונג קאי. בדרך השמיים החלו נצבעים בכחול עמוק וקל היה לראות את ברקים מבעד לעננים. חיפשתי מקום שבו לצלם את היופי הזה אבל כשהתמקמתי החלה רוח חזקה שמעיפה חול ויחד בחגיגה החל מטפטף. וויתרתי על הרעיון ונסעתי לגסטהאוס. כשנכנסתי לסמטה הקטנה המובילה לגסטהאוס החל לרדת מבול, מזל שאני כבר פה.
עליתי לחדר למקלחת טובה ומנוחה קצרה וירדתי ללובי הפתוח שם פגשתי את יובל ואסנת שוב לערב של קשקושים נוסף. עליתי לישון אחרון אחרי שעדכנתי כאן בבלוג וטיפלתי בתמונות כדי שטל לא יתלונן שאין עדכונים חיים מהשטח. העוקבים המסורים התרגלו לטוב, וטוב שכך. אז פרשתי סביב 04:00 שלילה לשינה שאמורה הייתה להמשך על 09:30 אבל בסביבות 07:30 התעוררתי לקול זעקות שבר בשפה לא מוכרת. הקול היה קול של אישה מבוגרת והאינטונציה הייתה כשל מישהו שסובל מאוד ופתאום החלו גם דפיקות חזקות כאילו מישהו מנסה לשובר דלת עם הרגל. בתוך הרעש מהטורף הזה אני מתעורר, מסתכל על השעון ונסה להבין אם אני באמת שומע את זה או שאני חולם. דקה וחצי אחר כך כבר הייתי לבוש למטה מחפש מישהו מהגסטהאוס שיבדוק מה קורה עם האישה הזו. אליי הצטרפו אסנת ויובל שבדיוק עמדו לעזוב את הגסטהאוס פקידת הקבלה ניגשה ושמעה את הזעקות והלכה לברר. אחרי שתי דקות היא חזרה עם תשובה מההזויות שאי פעם קיבלתי, אפילו בתאילנד, היא אמרה שהאישה אינה בריאה בנפשה והבן שלה ששוהה איתה נעל אותה בחד ויצא והוא עוד מעט ישוב. הסתכלתי עליה במבט מופתע ושאלתי והכל בסדר בפנים והאם היא יודעת שהיא בסדר היא ענתה שאין לי מה לדאוג ושהכל בסדר. עניתי, חוץ מהעובדה שאני כבר לא ישן.
נפרדתי מיובל ואסנת והן יצאו לדרכן דרומה לבנגקוק לתפוס את הטיסה חזרה לארץ ואני עליתי לצחצח שיניים לקול זמרת זעקות השבר של האישה ואחר כך ירדתי כדי לאכול את המוזלי הטרופי שלי ולשתות קפה.
אחרי כחצי שעה הגיע הבן שחרר את האמא מכלאה ולמזלי, בא לשבת מולי. האישה בת 80 או יותר מטלטלת עם בנה כבר 5 שנים ב 22 מדינות בגילה המופלג ובמצבה הרפואי הרעוע, זאת לדברי בנה שאני לא מאמין למילה אחד שיוצאת לו מהפה. רציתי קצת שלווה בבוקר וקיבלתי את שני הליצנים האלו. האמא צורחת מילים לא מובנות והבן מתעלם וכאשר הוא מתעלם היא מכחכחת עמוקות בגרון ויורקת תוך כדי התזה של הליחה לכל הכיוונים. הוא היה עסוק בלספר לי את סיפור חייו ההזוי ולפי דעתי, ואני לא פסיכיאטר, ממוצא ממחו של איש הסובל ממחלת נפש קשה מפרנויה ושמקומו בסנטוריום. הוא התחיל בלספר לי שהוא שהה 5 שנים בהודו ולפי הספר של הגורו, האל החי לדבריו, הוא קנדי, ברוס לי, ג'קי צ'אנג וג'אסטין ביבר קשורים באיזשהו קשר מיסטי שלא ממש הצלחתי להבין את השם שלו (בהודית או בסאנסקריפט). אחר כך הוא סיפר לי שאח שלו נפטר בדיוק כשהוא עמד להתחתן ולפי דעתו אישתו אחראית לכך כיוון שהיא היתה סוכנת של הקומוניסטים מסין למרות היא היתה יפנית. ושהיא שתילה לו שבב אלקטרוני בראש כל כך חכם שאף רופא לא מצליח למצוא אותו. קיצור בתוך בליל המידע הלא נחוץ בשעה קשה מאוד בבוקר החלטתי שמספיק להיות מנומס ולהקשיב, ברגע שהוא לקח אוויר כדי להמשיך למכור לי את הפראנויות שלו קמתי, אמרתי שאני מצטער ועברתי לשולחן הרחוק ביותר להמשיך את ארוחת הבוקר שלי.
בבוקר קמנו לארוחת בוקר ויצאנו מהגסטהאוס לכיוון דוכן השכרת האופנועים. שילמנו חתמנו והופ, שלושה קטנועים מוכנים לתזוזה. נסענו לתדלק ויצאנו מערבה לחפש כפרים קטנים על הדרך. נסענו כשעתיים וכל מה שראינו למעט חריגים אלו כפרים עשירים ומפלצות בטון בדמות ווילות מפוארות שלא היו מביישות את הרצליה קיפוח, טוב, אולי אני קצת מגזים אבל זו התמונה בגדול. מהר מאוד איבנו כיוון ואחרי שעתיים רכיבה מצאנו את עצמנו על הכביש המהיר בין אודון תאני לנונג קאי כ-9 ק"מ מנונג קאי. התייעצות קלה ודהרנו בכביש המהיר לכיוון צפון כדי להשתלב בכביש 212 הנוסע מזרחה, אולי שם יתמזל מזלנו ונוכל לטבוע בירוק. תוך רבע שעה מצאנו את עצמנו בין שדות אורז שבשוליהן רצועות יער טרופי. רכבנו בשבילים לא סלולים ודרך כפרים קטנים עד שהגענו לכפר שבשוליו עמדה בריכת הצפה גדולה. עצרתי כדי לצלם את השתקפות העננים בבריכה ומעברה השני שמעתי קול תאי קורא לי לבוא. קבוצת גברים וטנדר בצבע לא ברור עמדו על גדת הבריכה וכשהתקרבתי ראיתי שהם שולים דגים קטנים מהבריכה לתוך מיכלים גדולים על הטנדר. צילמתי כמה פריימים והלאה לטוסטוס ממשיכים לכפר הבא. כשהגענו לכפר הבא עצרנו לנוח ולשתות משהו בקיוסק מקומי. לא הספקתי להתיישב ואני שומע שוב קריאות בתאית, "בוס בוס, קאם קאם...", אלו היו אותם גברים בטנדר שצבעו לא ברור שקראו לי שוב. חמוש במצלמה התקרבתי ומיד הבנתי את התמונה. הבריכה בעומק הכפר הקודם היתה בריכת רבייה לדגיגים וכאשר הם מספיק גדולים מעבירים אותם למכלאות הדגים על שפת המיקונג. לדברי הגבר שעמד שם הם מגדלי ומאכילים את הדגים כחמישה חודשים ואז מוכרים אותם למאכל. עקבתי אחר העברת הדגים ואפילו תפסתי כמה פריימים. תוך כדי שיחה התברר לי שאחד האנשים עבד בגידולי הפרחים בישראל בישוב מנוחה הסמוך לקרית גת. הוא ציין שבכפר הזה שלפי דעתי מונה 2000 אולי 2500 אנשים, 400 אנשים עבדו או עובדים בישראל ושהשכן שלו כרגע בנתניה.
לבנות, זה הספיק והן החליטו שהן מתקפלות לכיוון נונג קאי כדי לעשות סידורים אחרונים לקראת הנסיעה מחר וכדי לנוח. נפרדנו ואני נשארתי בכפר לעוד כמה שעות. ישבתי עם המקומיים במסעדה קטנה ואכלתי אורז, מוו (חזיר) ברוטב עם ירקות שורש וביצים קשות היה לא רע בכלל במיוחד שהחברה המקומית לא הפסיקה לנסות להסביר לי על האוכל התבלינים והבישול המיוחד של התבשיל הזה. התבשיל היה בעצם סוג של חמין מקומי עם המון קינמון ובסך הכל היה טוב.
עליתי על הקטנוע כדי להספיק לתפוס תמונות שקיעה כשברקע ממש מעל ראשי החלה להיווצר סופה קטנה. ברקים ורעמים החלו להכות בלאוס, מעבר לנהר והבנתי שעם כיוון הרוח הזה, סביר להניח שאני אגיע רטוב לגסטהאוס. ירדתי לחוף הנהר כדי לצלם את השמש בשקיעתה בין העננים ומאחורי ראיתי אודם יפה בשמיים מתחת לענני הסערה. עליתי על קטנוע ורכבתי לצידו השני של הכפר, לשדות האורז לנסות וללכוד את האודם מעל שדות האורז הרחבים. חמש דקות ושוב הייתי בשביל עפר בוצי מלא בורות מלאים במים שאין לדעת את עומקן של השלוליות אלא פשוט לנסות ולחצות, אם עברת אז זה בסדר. עמדתי שם עוד רבע שעה וכשהסופה החלה מתקרבת עליתי על הקטנוע ונסעתי לכיוון נונג קאי. בדרך השמיים החלו נצבעים בכחול עמוק וקל היה לראות את ברקים מבעד לעננים. חיפשתי מקום שבו לצלם את היופי הזה אבל כשהתמקמתי החלה רוח חזקה שמעיפה חול ויחד בחגיגה החל מטפטף. וויתרתי על הרעיון ונסעתי לגסטהאוס. כשנכנסתי לסמטה הקטנה המובילה לגסטהאוס החל לרדת מבול, מזל שאני כבר פה.
עליתי לחדר למקלחת טובה ומנוחה קצרה וירדתי ללובי הפתוח שם פגשתי את יובל ואסנת שוב לערב של קשקושים נוסף. עליתי לישון אחרון אחרי שעדכנתי כאן בבלוג וטיפלתי בתמונות כדי שטל לא יתלונן שאין עדכונים חיים מהשטח. העוקבים המסורים התרגלו לטוב, וטוב שכך. אז פרשתי סביב 04:00 שלילה לשינה שאמורה הייתה להמשך על 09:30 אבל בסביבות 07:30 התעוררתי לקול זעקות שבר בשפה לא מוכרת. הקול היה קול של אישה מבוגרת והאינטונציה הייתה כשל מישהו שסובל מאוד ופתאום החלו גם דפיקות חזקות כאילו מישהו מנסה לשובר דלת עם הרגל. בתוך הרעש מהטורף הזה אני מתעורר, מסתכל על השעון ונסה להבין אם אני באמת שומע את זה או שאני חולם. דקה וחצי אחר כך כבר הייתי לבוש למטה מחפש מישהו מהגסטהאוס שיבדוק מה קורה עם האישה הזו. אליי הצטרפו אסנת ויובל שבדיוק עמדו לעזוב את הגסטהאוס פקידת הקבלה ניגשה ושמעה את הזעקות והלכה לברר. אחרי שתי דקות היא חזרה עם תשובה מההזויות שאי פעם קיבלתי, אפילו בתאילנד, היא אמרה שהאישה אינה בריאה בנפשה והבן שלה ששוהה איתה נעל אותה בחד ויצא והוא עוד מעט ישוב. הסתכלתי עליה במבט מופתע ושאלתי והכל בסדר בפנים והאם היא יודעת שהיא בסדר היא ענתה שאין לי מה לדאוג ושהכל בסדר. עניתי, חוץ מהעובדה שאני כבר לא ישן.
נפרדתי מיובל ואסנת והן יצאו לדרכן דרומה לבנגקוק לתפוס את הטיסה חזרה לארץ ואני עליתי לצחצח שיניים לקול זמרת זעקות השבר של האישה ואחר כך ירדתי כדי לאכול את המוזלי הטרופי שלי ולשתות קפה.
אחרי כחצי שעה הגיע הבן שחרר את האמא מכלאה ולמזלי, בא לשבת מולי. האישה בת 80 או יותר מטלטלת עם בנה כבר 5 שנים ב 22 מדינות בגילה המופלג ובמצבה הרפואי הרעוע, זאת לדברי בנה שאני לא מאמין למילה אחד שיוצאת לו מהפה. רציתי קצת שלווה בבוקר וקיבלתי את שני הליצנים האלו. האמא צורחת מילים לא מובנות והבן מתעלם וכאשר הוא מתעלם היא מכחכחת עמוקות בגרון ויורקת תוך כדי התזה של הליחה לכל הכיוונים. הוא היה עסוק בלספר לי את סיפור חייו ההזוי ולפי דעתי, ואני לא פסיכיאטר, ממוצא ממחו של איש הסובל ממחלת נפש קשה מפרנויה ושמקומו בסנטוריום. הוא התחיל בלספר לי שהוא שהה 5 שנים בהודו ולפי הספר של הגורו, האל החי לדבריו, הוא קנדי, ברוס לי, ג'קי צ'אנג וג'אסטין ביבר קשורים באיזשהו קשר מיסטי שלא ממש הצלחתי להבין את השם שלו (בהודית או בסאנסקריפט). אחר כך הוא סיפר לי שאח שלו נפטר בדיוק כשהוא עמד להתחתן ולפי דעתו אישתו אחראית לכך כיוון שהיא היתה סוכנת של הקומוניסטים מסין למרות היא היתה יפנית. ושהיא שתילה לו שבב אלקטרוני בראש כל כך חכם שאף רופא לא מצליח למצוא אותו. קיצור בתוך בליל המידע הלא נחוץ בשעה קשה מאוד בבוקר החלטתי שמספיק להיות מנומס ולהקשיב, ברגע שהוא לקח אוויר כדי להמשיך למכור לי את הפראנויות שלו קמתי, אמרתי שאני מצטער ועברתי לשולחן הרחוק ביותר להמשיך את ארוחת הבוקר שלי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה