צ'אה צ'אה בתאית זה פשוט לאט לאט אבל זה לא כל כך פשוט, את זה למדתי בימים האחרונים. אחרי הנסיעה מבנגקוק לנונג קאי הגעתי, בהמלצת ספר טיולים לגסטהאוס שנקרא מאט מיי. מבלי להיכנס להיסטוריה של המקום אני יכול לומר שהמקום בבעלות ג'וליאן, איש נפוח מחשיבות עצמית ויחד עם זאת נחמד בצורה דביקה למדיי שהגיע לפני 24 שנים מאנגליה והתחתן עם מקומית כאן. שיחה קצרה איתו הובילה אותי לצורך העז להתחבא בכל פעם שהוא עבר לידי. באופן מפתיע המקום שופע בקסם ואל המקום נקבצים מכל העולם קוראי לונלי פלנט יחד עם תרמילאים מחוספסים וכל מיני סטודנטים שהחליטו לכתוב את עבודת הגמר שלהם בשקט בקצה העולם. ובכול אופן, איך שהגעתי צללתי לשינה ועד השעה 2 וחצי בצהריים וכשקמתי החלטתי שכל מה שאני אעשה בחודש הזה אני אעשה לאט גם אם זה אומר שאני לא אספיק את כל מה שתכננתי וגם אם זה אומר שבסופו של דבר לא אגיע לצפון ווייטנאם למרות שכבר שילמתי על הוויזה בשגרירות בבנגקוק. אז זחלתי למקלחת ויצאתי ללובי של הגסטהאוס שהוא בעצם מסעדה עם כיסאות קש מרווחים על גדת המיקונג. הזמנתי משהו לאכול והתיישבתי עם הספר והלפטופ כדי להבין למה הגעתי לכאן, מתי אני עוזב ולאן אני ממשיך. תוך כדי ספק קריאה ספק רפרוף בספר הטיולים שמעתי את אחד האורחים פונה לאחר ונסה לברר האם כדאי להגיע אל שמורת הטבע קאו יאי כשהאחרון לא ידע לתת תשובה התערבתי בשיחה (כמו ישראלי טוב) ואמרתי שהיינו בקאו יאי לפני כחודש ואהבנו מאוד למעט העובדה שהתחבורה שם קשה וכך במשפט אחד נוצר קשר. שני האורחים אחד צרפתי והשני הולנדי עברו לשבת לידי כדי לשמוע על ההרפתקאות של משפחת חן בשמורת הטבע קאו יאי. סיפרתי קצת ואז צץ בי רעיון אולי אני אראה להם תמונות מהבלוג אז שאלתי אם זה יעניין אותם והם מיד עברו לצד שלי של השולחן כדי לראות. הם היו מאוכזבים שהכיתוב הוא בשפת הקודש אבל היו שמחים לראות ולשמוע את הפלאות אותן עברנו בקצת פחות משבוע שבילינו שם. אליהם הצטרפו רק כדי להציץ על התמונות שני טיילים נוספים מגרמניה ויפן שחלקו חדר משותף בגסטהאוס. אחרי שקשקשנו קצת בארט ההולנדי שאל את רפאל הצרפתי, טוב, אז מה עושים מחר? והם העלו את האפשרות לשכור קטנועים ולצאת לתור את הכפרים בסביבה. הצעתי להצטרף, אם זה לא יפריע והארופאיים הנחמדים והמנומסים קיבלו אותי בברכה מיד אחרי שאני הצעתי שני החברים החדשים, אייג'י מיפן וג'קוב מגרמניה ביקשו להצטרף גם הם וכך נוצרה קבוצה קטנה ונחמדה של קוראי לונלי פלנט שיוצאים לטייל בכפרים שלאורך נהר המקונג. יותר מאוחר הצטרפה אלנו קלרה, תיירת צרפתית שרצתה להצטרף לסיור. ישבנו ותכננו את יום המחרת תוך כדי קישוש איסופי על כל נושא ועל שום נושא ולא מעט בירות.
למחרת, קמנו מוקדם אכלנו ארוחת בוקר ושכרנו 4 קטנועים שאחרי מיקוח קצר עלו 150 בהאט לכל קטנוע. טיפסנו על קטנועי ההונדה הקטנים ויצאנו מערבה לכביש 211. נסיעה קצרה ויצאנו מהעיר הקטנטנה, נונג קאי ומהר מאוד הנוף הפך טרופי ירוק. מבלי לדעת לאן רפאל שהוביל את הטור פנה שמאלה לכביש צדדי ואנחנו אחריו ותוך כמה מאות מטרים מצאנו את עצמנו בין שדות אורז, כפרים קטנטנים ושטחי הצפה ענקיים בהם משתמשים החקלאים כדי להציף ולהשקות את שדות האורז. המשכנו בנסיעה איטית בין שדות ההצפה לשדות החקלאיים בין כפרים קטנטנים ומקדשים שכוחי אל וכך בקלות איבדנו את הדרך אבל זו היתה כל המטרה. אחרי מספר שעות של שיטוט ג'קוב, הגרמני החל לנוע בחוסר נוחות במושב הקטנוע וביקש אוכל, ומהר. נסיעה קצרה בין הכפרים הובילה אותנו למסעדה קטנה שם אכלנו אוכל תאי פשוט וטוב מעשה ידיה של הסבתא במטבח המאולתר בחצר. הפאד קפאו שאני אכלתי שם היה מהמשובחים שאכלתי בתאילנד, פשוט טרי חם וטוב.
אחרי האוכל המשכנו ברכיבה בין השדות והכפרים. לאט לאט ירדה השמש והחלטנו שהאיבוד מיצה את עצמו וכדי להתחיל להתאפס למצוא את דרכנו ולחזור חזרה לגסטהאוס. רפאל לקח פיקוד שלף את האייפון ובעזרת מפות גוגל וה GPS החל לנווט חזרה לנונג קאי. כשראיתי אותו עושה את זה שאלתי אם הוא טען את המפות מבעוד מועד או שהוא משתמש ברשת הסלולרית. הוא הסתכל עליי בתמיהה ולא ממש הבין מה אני מדבר. הסברתי לו שהעלות של הגלישה בתאילנד היא מפלצתית ולא כדאי שינסה ואז בהרף עין חזרנו לאיבוד. חצי שעה לקח לנו למצוא את הכביש הראשי וכשמצאנו אותו היינו כ 40 ק"מ מנונג קאי. נסענו כשלושת רבעי השעה והגענו חזרה לגסטהאוס.
היום היה מלא וכל כך חזק שכולנו חזרנו בסוג של הלם תרבות ולא הפסקנו לדבר על המראות ועל הפשטות של המקום ושל האנשים על החמימות ומתיקות של המקומיים שמהמעט שיש להם מוכני לחלוק עם הפלאנים, הזרים שפגשו לראשונה במקרה.
פרשנו למקלחות וקבענו להיפגש שוב כדי לאכול יחד. כשירדנו חזרה מהחדרים נודע לנו שבטיילת שעל המיקונג מתקיים שוק סופשובוע שיש בו דוכני אוכל מקומי אז החלטנו לצאת. הליכה של שעה לאורך הטיילת תוך כדי לעיסה של עוף צלוי על הגריל, פתאי, דים סאמים, אגרולים וצרצרים היוותה את ירית הפתיחה של הערב שהעברנו יחד. שלחנו את ג'יקוב לקנות בירה, אחת לכל אחד וישבנו לקשקש יחד. ג'יקוב סיפר שמחר בבוקר הוא עוזב את המלון ונוסע לכיוון קאו יאי אייג'י אמר שהוא נוסע ללאוס כדי להאריך את הוויזה לתאילנד, רפאל ובארט סיפרו שהם מתכננים להמשיך מזרחה ולראות עוד מקומות, קלרה הצרפתייה סיפרה שהיא מתחילה לנוע דרומה כדי להגיע לאיים ולרבוץ שם קצת. אני אמרתי שאני לא ממהר לשום מקום ואני אשאר כאן עוד יום יומיים ואחר כך אתחיל לנוע צפונה ללאוס.
הבירות נגמרו והחלטנו לעשות עוד סיבוב אחד וללכת לישון כי מחר מתחיל מוקדם ולכל אחד יש דרך ארוכה לעבור מחר. אז ג'יקוב שוב עשה את הדרך לקיוסק הסמוך וקנה בירה אחת לכל אחד. אמרתי שכיוון שהיום עשינו את כביש 211 מחר אני אשאיר את הקטנוע ואעשה את כביש 212 מזרחה. הנוף בכביש הזה אמור להיות שונה, אלו כפרי דייגים פשוטים בניגוד לחקלאי האורז בצד המערבי בו ביקרנו היום. רפאל אמר שהוא מאוד היה רוצה להצטרף כיוון שהוא קרא שהדרך מאוד יפה ושהכפרים יפיפיים. שאלתי את רפאל אם הוא ממהר ולמה הוא צריך לרוץ ולהשיג את המטרה הבאה אם הוא לא מיצה את המקום הזה. ואז גם יצא לי להסביר לו את המוטו שלי בנסיעה הזו, צ'אה צ'אה, לאט לאט, זו לא מילה זו פילוסופיה שטומנת בחובה דרך חיים. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לשנות את התוכניות של רפאל ובארט וכיוון שלאייג'י לא היה ממש חשוב מתי לעשות את חידוש הויזה הוא החליט להצטרף וכך גם ג'יקוב ששמח להישאר עוד לילה כיוון שכך הוא יכול לקנות עוד בירות ולהמשיך לשתות וכך גם הוא הצטרף לקבוצה שנבנתה בשנית. קלרה הצהירה כי היא חייבת לעזוב אבל נשאה איתנו לקשקש ולשתות. ב 05:00 החלטנו שם אנחנו כבר ערים אז אולי כדי לראות את הזריחה אז נשארנו.
פרשנו לישון ב 06:30 ונפגשנו בארוחת הבוקר ב 10:30, צ'אה צ'אה. קלרה הייתה עם המזוודה המפונפנת שלה אחרי צ'ק אוט וישבה איתנו לאכול ארוחת בוקר שבמהלכה רפאל הצליח לגרום לה להצטרף אלנו לעוד יום אחד של רכיבה בין כפרים. ושוב בהרכב מלא עלינו על הקטנועים ויצאנו לדרך.
רפאל שהוביל את כל יום האתמול הודיע שהוא למעוניין להוביל והוא מעדיף שאני אוביל אז לקחתי פיקוד והובלתי את החבורה לכפרי הדייגים ממזרח לנונג קאי. נסיעה של כ 8 ק"מ והגענו לכפר ראשון ומיד פנינו ימינה לכיוון המיקונג אל עומק הכפר. רכבנו כך בין הסמטאות הצרות שבכפרים ובשבילים הלא סלולים שביניהם. בכל פעם עצרנו כדי להחליף מילה עם הדייגים המקומיים ולגלות לאן לפנות ולאן להמשיך. היה מרהיב, הכפרים הקטנים פשוטים אבל יחד עם זאת אסתטיים מטופחים נקיים ונעים מאוד. האנשים לבביים מנופפים מהמרפסות לאוסף הפלאנים שנקלע לכפר שלהם. במהלך הרכיבה הגענו לחוף חולי ליד הנהר ושם עצרנו למנוחה קצרה. ג'יקוב הודיע שהוא רעב ואחרי התייעצות עם המקומיים עצרנו לצהריים במסעדה מקומית שהגישה רק מרק נודל. כל אחד קיבל קערת מרק ובתוכה איטריות אורז מספר דים סאמים קטנים ממלואים בעוף וקוביות אדומות שדומות לכבד בקר. כשטעמתי את הקוביות המוזרות למראה גיליתי טעם לא מוכר (ולא טעים בכלל) ומרקם ג'לי מתפורר שמעולם לא חוויתי. הנחתי את הקוביות בצד והחלטתי שאני לא אוכל את זה עד שאני מברר מה זה. שאלתי את הסבתא שהכינה לנו את המרק מה זה והיא לא הבינה מה אני שואל בכלל אז לא התאמצתי. אחרי כמה דקות נכנס לבית / מסעדה הבן של הסבתא ומיד היא הפנתה אותו אליי כדי אשאל אותו. שאלתי וקיבלתי תשובה מאוד לא צפויה, זה דם של חזיר. אז, דם של חזיר זה לא טעים למי ששאל.
אחרי הארוחה, שבנו לקטנועים והמשכנו להסתובב בין הכפרים. באחד הכפרים עצרנו להתרעננות ומנוחה קלה וניגשתי לקיוסק סמוך לקנות מים. המוכר פנה אליי ואמר "אחד מים שבע בהאט" בעברית עילגת. לא הבנתי מה הוא אמר כיוון שציפיתי לשמוע תאית או מקסימום אנגלית אז שאלתי שוב והוא חזר על המשפט בשנית התעוררתי מהשוק הקטן שהייתי שרוי בו ושאלתי בעברית, אתה מדבר עברית והוא ענה בטח אני גרתי בניר גלים עבדתי בחקלאות ארבע שנים בטח שאני יודע עברית. החברים מסביב היו בשוק, תאילנדי מקומי בכפר דייגים על גבול לאוס מדבר עברית, לא יכול להיות. הסברתי שהאיש עבד בישראל בחקלאות תקופה ארוכה ולכן הוא מדבר עברית. קשקשנו קצרות והוא הציע לי לעבור לגור אצלו לכמה ימים או לעשות HOME STAY בכפר לכמה ימים. בהלך החשיבה של הצ'אה צ'אה שהייתי בו כמעט ואמרתי כן אבל אחרי מחשבה על היציאה ללאוס החלטתי שלא בשלב זה ואם אוותר על ווייטנאם וישאר לי זמן אני אחזור לכפר הזה ליום יומיים לפני החזרה לבנגקוק.
התחלנו לחזור לכיוון נונג קאי ובדרך ראיתי קבוצת ילדים משחקים כדורגל בחצר קטנה בין הבתים. עצרתי את הקטנוע והחברים עצרו אחרי ושאלו מה יש כאן למה עצרנו? הכרזתי, אנחנו הולכים לשחק כדורגל. הם היום מזועזעים מעצם המחשבה לפלוש לחצר של המקומיים ולהציע להפריע לילדים לשחק. לא ייחסתי חשיבות יתרה לספקות שלהם ופשוט נכנסתי לחצר. הילדים החלו צוחקים למראה הפלאן ארוך האף שרוצה לשחק איתם אבל מיד העבירו אליי את הכדור והחלנו מתמסרים הארופאיים ראו שהשד לא כל כך גדול והצטרפו ותוך דקה התחלקנו לקבוצות והתחלנו לשחק. שעה שלמה של משחקונים קצרים והחלפת קבוצות ושחקנים שבסופם היינו כולנו רטובים מזיעה ומאושרים עד הגג. אספתי מהחברים כסף והלכתי לקנות לכולם משקאות קלים תוססים וחילקתי לילדים וגם לנו וכולם היו מאושרים. בסוף כאשר הילדים סיימו את המשקה הם החלו משליכים את הבקבוקים הריקים בשולי החצר. החלטתי להיות קצת אקולוגי לקחתי שתי שקיות גדולות והתחלתי להרים את הבקבוקים. הארופאיים מיד הצטרפו ואחריהם הילדים שהבריקו את החצר מכל העטיפות הפלסטיקים והניילונים בחצר. הצטלמנו צילום קבוצתי עם הילדים ונפרדנו מהם לשלום.
עלינו על הקטנועים כדי לעשות את שארית הדרך לגסטהאוס ואז ניגשה אלינו אמא של אחד מהילדים שעמדה מהצד וצפתה בנו והזמינה אותנו לאכול ארוחת ערב איתם. זה פשוט מדהים שהאנשים האלו נותנים הכל ממה שאין להם ומוכנים לחלוק עם אנשים זרים את המעט שיש במטבח. סרבנו בנימוס והמשכנו בדרכנו.
בדרך חזרה ראינו על הכביש הראשי שוק אוכל נחמד וכיוון שכבר ידענו את הדרך חזרה עצרנו לטעום גורמה תאי בשוק המקומי. אושר, השיפודים הקטנים העוף הצלוי האגרולים הנהדרים והפירות שאני אף פעם לא יודע שובע מהם.
כ 20 דקות אחר כך כבר היינו חזרה בגסטהאוס ומקשקשים על איזה יום מעולה היה לנו. התפזרנו לחדרים למקלחות ונפגשנו שוב לארוחת ערב והמשך ערב ארוך של בירה וסיפורים. סביב 04:30 פרשנו לשינה ובבוקר נפגשנו לארוחת בוקר שבסופה כל אחד פנה לדרכו, יום באיחור.
היומיים האלו היו חוויה מאוד מיוחדת עבורי ומאוד נהנתי קודם מהחברה ואחר כך מהמקום.
למחרת, קמנו מוקדם אכלנו ארוחת בוקר ושכרנו 4 קטנועים שאחרי מיקוח קצר עלו 150 בהאט לכל קטנוע. טיפסנו על קטנועי ההונדה הקטנים ויצאנו מערבה לכביש 211. נסיעה קצרה ויצאנו מהעיר הקטנטנה, נונג קאי ומהר מאוד הנוף הפך טרופי ירוק. מבלי לדעת לאן רפאל שהוביל את הטור פנה שמאלה לכביש צדדי ואנחנו אחריו ותוך כמה מאות מטרים מצאנו את עצמנו בין שדות אורז, כפרים קטנטנים ושטחי הצפה ענקיים בהם משתמשים החקלאים כדי להציף ולהשקות את שדות האורז. המשכנו בנסיעה איטית בין שדות ההצפה לשדות החקלאיים בין כפרים קטנטנים ומקדשים שכוחי אל וכך בקלות איבדנו את הדרך אבל זו היתה כל המטרה. אחרי מספר שעות של שיטוט ג'קוב, הגרמני החל לנוע בחוסר נוחות במושב הקטנוע וביקש אוכל, ומהר. נסיעה קצרה בין הכפרים הובילה אותנו למסעדה קטנה שם אכלנו אוכל תאי פשוט וטוב מעשה ידיה של הסבתא במטבח המאולתר בחצר. הפאד קפאו שאני אכלתי שם היה מהמשובחים שאכלתי בתאילנד, פשוט טרי חם וטוב.
אחרי האוכל המשכנו ברכיבה בין השדות והכפרים. לאט לאט ירדה השמש והחלטנו שהאיבוד מיצה את עצמו וכדי להתחיל להתאפס למצוא את דרכנו ולחזור חזרה לגסטהאוס. רפאל לקח פיקוד שלף את האייפון ובעזרת מפות גוגל וה GPS החל לנווט חזרה לנונג קאי. כשראיתי אותו עושה את זה שאלתי אם הוא טען את המפות מבעוד מועד או שהוא משתמש ברשת הסלולרית. הוא הסתכל עליי בתמיהה ולא ממש הבין מה אני מדבר. הסברתי לו שהעלות של הגלישה בתאילנד היא מפלצתית ולא כדאי שינסה ואז בהרף עין חזרנו לאיבוד. חצי שעה לקח לנו למצוא את הכביש הראשי וכשמצאנו אותו היינו כ 40 ק"מ מנונג קאי. נסענו כשלושת רבעי השעה והגענו חזרה לגסטהאוס.
היום היה מלא וכל כך חזק שכולנו חזרנו בסוג של הלם תרבות ולא הפסקנו לדבר על המראות ועל הפשטות של המקום ושל האנשים על החמימות ומתיקות של המקומיים שמהמעט שיש להם מוכני לחלוק עם הפלאנים, הזרים שפגשו לראשונה במקרה.
פרשנו למקלחות וקבענו להיפגש שוב כדי לאכול יחד. כשירדנו חזרה מהחדרים נודע לנו שבטיילת שעל המיקונג מתקיים שוק סופשובוע שיש בו דוכני אוכל מקומי אז החלטנו לצאת. הליכה של שעה לאורך הטיילת תוך כדי לעיסה של עוף צלוי על הגריל, פתאי, דים סאמים, אגרולים וצרצרים היוותה את ירית הפתיחה של הערב שהעברנו יחד. שלחנו את ג'יקוב לקנות בירה, אחת לכל אחד וישבנו לקשקש יחד. ג'יקוב סיפר שמחר בבוקר הוא עוזב את המלון ונוסע לכיוון קאו יאי אייג'י אמר שהוא נוסע ללאוס כדי להאריך את הוויזה לתאילנד, רפאל ובארט סיפרו שהם מתכננים להמשיך מזרחה ולראות עוד מקומות, קלרה הצרפתייה סיפרה שהיא מתחילה לנוע דרומה כדי להגיע לאיים ולרבוץ שם קצת. אני אמרתי שאני לא ממהר לשום מקום ואני אשאר כאן עוד יום יומיים ואחר כך אתחיל לנוע צפונה ללאוס.
הבירות נגמרו והחלטנו לעשות עוד סיבוב אחד וללכת לישון כי מחר מתחיל מוקדם ולכל אחד יש דרך ארוכה לעבור מחר. אז ג'יקוב שוב עשה את הדרך לקיוסק הסמוך וקנה בירה אחת לכל אחד. אמרתי שכיוון שהיום עשינו את כביש 211 מחר אני אשאיר את הקטנוע ואעשה את כביש 212 מזרחה. הנוף בכביש הזה אמור להיות שונה, אלו כפרי דייגים פשוטים בניגוד לחקלאי האורז בצד המערבי בו ביקרנו היום. רפאל אמר שהוא מאוד היה רוצה להצטרף כיוון שהוא קרא שהדרך מאוד יפה ושהכפרים יפיפיים. שאלתי את רפאל אם הוא ממהר ולמה הוא צריך לרוץ ולהשיג את המטרה הבאה אם הוא לא מיצה את המקום הזה. ואז גם יצא לי להסביר לו את המוטו שלי בנסיעה הזו, צ'אה צ'אה, לאט לאט, זו לא מילה זו פילוסופיה שטומנת בחובה דרך חיים. לא הייתי צריך יותר מזה כדי לשנות את התוכניות של רפאל ובארט וכיוון שלאייג'י לא היה ממש חשוב מתי לעשות את חידוש הויזה הוא החליט להצטרף וכך גם ג'יקוב ששמח להישאר עוד לילה כיוון שכך הוא יכול לקנות עוד בירות ולהמשיך לשתות וכך גם הוא הצטרף לקבוצה שנבנתה בשנית. קלרה הצהירה כי היא חייבת לעזוב אבל נשאה איתנו לקשקש ולשתות. ב 05:00 החלטנו שם אנחנו כבר ערים אז אולי כדי לראות את הזריחה אז נשארנו.
פרשנו לישון ב 06:30 ונפגשנו בארוחת הבוקר ב 10:30, צ'אה צ'אה. קלרה הייתה עם המזוודה המפונפנת שלה אחרי צ'ק אוט וישבה איתנו לאכול ארוחת בוקר שבמהלכה רפאל הצליח לגרום לה להצטרף אלנו לעוד יום אחד של רכיבה בין כפרים. ושוב בהרכב מלא עלינו על הקטנועים ויצאנו לדרך.
רפאל שהוביל את כל יום האתמול הודיע שהוא למעוניין להוביל והוא מעדיף שאני אוביל אז לקחתי פיקוד והובלתי את החבורה לכפרי הדייגים ממזרח לנונג קאי. נסיעה של כ 8 ק"מ והגענו לכפר ראשון ומיד פנינו ימינה לכיוון המיקונג אל עומק הכפר. רכבנו כך בין הסמטאות הצרות שבכפרים ובשבילים הלא סלולים שביניהם. בכל פעם עצרנו כדי להחליף מילה עם הדייגים המקומיים ולגלות לאן לפנות ולאן להמשיך. היה מרהיב, הכפרים הקטנים פשוטים אבל יחד עם זאת אסתטיים מטופחים נקיים ונעים מאוד. האנשים לבביים מנופפים מהמרפסות לאוסף הפלאנים שנקלע לכפר שלהם. במהלך הרכיבה הגענו לחוף חולי ליד הנהר ושם עצרנו למנוחה קצרה. ג'יקוב הודיע שהוא רעב ואחרי התייעצות עם המקומיים עצרנו לצהריים במסעדה מקומית שהגישה רק מרק נודל. כל אחד קיבל קערת מרק ובתוכה איטריות אורז מספר דים סאמים קטנים ממלואים בעוף וקוביות אדומות שדומות לכבד בקר. כשטעמתי את הקוביות המוזרות למראה גיליתי טעם לא מוכר (ולא טעים בכלל) ומרקם ג'לי מתפורר שמעולם לא חוויתי. הנחתי את הקוביות בצד והחלטתי שאני לא אוכל את זה עד שאני מברר מה זה. שאלתי את הסבתא שהכינה לנו את המרק מה זה והיא לא הבינה מה אני שואל בכלל אז לא התאמצתי. אחרי כמה דקות נכנס לבית / מסעדה הבן של הסבתא ומיד היא הפנתה אותו אליי כדי אשאל אותו. שאלתי וקיבלתי תשובה מאוד לא צפויה, זה דם של חזיר. אז, דם של חזיר זה לא טעים למי ששאל.
אחרי הארוחה, שבנו לקטנועים והמשכנו להסתובב בין הכפרים. באחד הכפרים עצרנו להתרעננות ומנוחה קלה וניגשתי לקיוסק סמוך לקנות מים. המוכר פנה אליי ואמר "אחד מים שבע בהאט" בעברית עילגת. לא הבנתי מה הוא אמר כיוון שציפיתי לשמוע תאית או מקסימום אנגלית אז שאלתי שוב והוא חזר על המשפט בשנית התעוררתי מהשוק הקטן שהייתי שרוי בו ושאלתי בעברית, אתה מדבר עברית והוא ענה בטח אני גרתי בניר גלים עבדתי בחקלאות ארבע שנים בטח שאני יודע עברית. החברים מסביב היו בשוק, תאילנדי מקומי בכפר דייגים על גבול לאוס מדבר עברית, לא יכול להיות. הסברתי שהאיש עבד בישראל בחקלאות תקופה ארוכה ולכן הוא מדבר עברית. קשקשנו קצרות והוא הציע לי לעבור לגור אצלו לכמה ימים או לעשות HOME STAY בכפר לכמה ימים. בהלך החשיבה של הצ'אה צ'אה שהייתי בו כמעט ואמרתי כן אבל אחרי מחשבה על היציאה ללאוס החלטתי שלא בשלב זה ואם אוותר על ווייטנאם וישאר לי זמן אני אחזור לכפר הזה ליום יומיים לפני החזרה לבנגקוק.
התחלנו לחזור לכיוון נונג קאי ובדרך ראיתי קבוצת ילדים משחקים כדורגל בחצר קטנה בין הבתים. עצרתי את הקטנוע והחברים עצרו אחרי ושאלו מה יש כאן למה עצרנו? הכרזתי, אנחנו הולכים לשחק כדורגל. הם היום מזועזעים מעצם המחשבה לפלוש לחצר של המקומיים ולהציע להפריע לילדים לשחק. לא ייחסתי חשיבות יתרה לספקות שלהם ופשוט נכנסתי לחצר. הילדים החלו צוחקים למראה הפלאן ארוך האף שרוצה לשחק איתם אבל מיד העבירו אליי את הכדור והחלנו מתמסרים הארופאיים ראו שהשד לא כל כך גדול והצטרפו ותוך דקה התחלקנו לקבוצות והתחלנו לשחק. שעה שלמה של משחקונים קצרים והחלפת קבוצות ושחקנים שבסופם היינו כולנו רטובים מזיעה ומאושרים עד הגג. אספתי מהחברים כסף והלכתי לקנות לכולם משקאות קלים תוססים וחילקתי לילדים וגם לנו וכולם היו מאושרים. בסוף כאשר הילדים סיימו את המשקה הם החלו משליכים את הבקבוקים הריקים בשולי החצר. החלטתי להיות קצת אקולוגי לקחתי שתי שקיות גדולות והתחלתי להרים את הבקבוקים. הארופאיים מיד הצטרפו ואחריהם הילדים שהבריקו את החצר מכל העטיפות הפלסטיקים והניילונים בחצר. הצטלמנו צילום קבוצתי עם הילדים ונפרדנו מהם לשלום.
עלינו על הקטנועים כדי לעשות את שארית הדרך לגסטהאוס ואז ניגשה אלינו אמא של אחד מהילדים שעמדה מהצד וצפתה בנו והזמינה אותנו לאכול ארוחת ערב איתם. זה פשוט מדהים שהאנשים האלו נותנים הכל ממה שאין להם ומוכנים לחלוק עם אנשים זרים את המעט שיש במטבח. סרבנו בנימוס והמשכנו בדרכנו.
בדרך חזרה ראינו על הכביש הראשי שוק אוכל נחמד וכיוון שכבר ידענו את הדרך חזרה עצרנו לטעום גורמה תאי בשוק המקומי. אושר, השיפודים הקטנים העוף הצלוי האגרולים הנהדרים והפירות שאני אף פעם לא יודע שובע מהם.
כ 20 דקות אחר כך כבר היינו חזרה בגסטהאוס ומקשקשים על איזה יום מעולה היה לנו. התפזרנו לחדרים למקלחות ונפגשנו שוב לארוחת ערב והמשך ערב ארוך של בירה וסיפורים. סביב 04:30 פרשנו לשינה ובבוקר נפגשנו לארוחת בוקר שבסופה כל אחד פנה לדרכו, יום באיחור.
היומיים האלו היו חוויה מאוד מיוחדת עבורי ומאוד נהנתי קודם מהחברה ואחר כך מהמקום.
Bart, Rafu, Jakob, Eiji and Clara, the post title was written in english just so you could understand it guys. I'll post some pictures tomorrow. Keep following
cheers.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה