היום, אנחנו מתארחים אצל משפחה בכפר על אחד האיים בדלתת המיקונג. והילדים כבר שבוע לפני התחיל להביע את חששם מהאירוע המכונן אבל נתחיל בהתחלה.
בוקר טוב קונ-טו ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מגולחצים אחרי ארוחת בוקר עם המזוודות בלובי בשעה 07:00. עייפים עד כדי פיהוק קולנו ומדבק עלינו אל הוואן שלקח אותנו בערך עד קצה הרחוב שם עלינו לסירה שלקחה אותנו לסיבוב בשוק הצף המקומי. שייט של 40 דקות הביא אותנו לקצה השוק ואז נגלה לעינינו שוק צף קטן ואפור ומיד התחלתי לתור אחרי פריים מעניין היו כאלו טובים והיו כאלו פחות טובים אבל אחרי 10 דקות של שייט איטי הסתיים לו השוק. הרגשתי שלא מיציתי וביקשתי מסון המדריך שיבקש מהמשיט שיעשה סיבוב נוסף בשוק. הוא אמר שהוא לא יכול כיוון שאלו הכללים של החברה שמעסיקה אותו וגרו מכך אלו חוקי האיגוד. התחלנו לחזור על עקבותינו מחוץ למתחם השוק ובאמת הרגשתי שאני חייב לעשות את זה שוב, הגעתי עד לכאן ואני לא אמצה אז הפעם אני פניתי אל הנהג עם 10 דולר ביד. המשיט לא חשב פעמיים לקח את הכסף והפנה את הסירה לכיוון הנכון, עוד סיבוב בשוק. אין איגוד אין חוקים ותקנות הירוק שולט גם במדינות בהן האדום מתנופף בגאווה בכל מקום שיש רוח שתנופף אותו. בדיעבד הסיבוב הנוסף היה מיותר ולא תפסתי משהו מעבר לפריימים שכבר היו לי בסל. אבל לא נורא, נהננו מהשייט ותוך 40 דקות נוספות כבר היינו בוואן בדרכנו אל החלק בטיול שהכי הרתיע את הילדים, אירוח בכפר ולינה אצל משפחה פשוטה.
חצי שעה נסיעה בוואן המפואר שלנו והגענו למזח שם הצטרף אלינו טוני, מדריך מקומי מבוגר שאחראי על החלק הזה בטיול. ספירת מלאי, נהג בוואן שמחכה לנו, סון מדריך, טוני מדריך ונהג סירה צמוד, אני חושב שאנחנו מפרנסים פה חצי מהדלתא וזה עוד לפני המשפחה שמארחת אותנו, אבל מה זה משנה אנחנו כבר כאן.
טוני לקח פיקוד ובאנגלית משובחת לקח פיקוד. מאוחר יותר התברר שהאנגלית שלו הגיעה מ 10 שנות שרות עבור הצבא הדום ווייטנאמי וצבא ארצות הברית בין השנים 1965 ל 1975 באותה מלחמה מפורסמת נגד צפון ווייטנאם והוויטקום.
גשם כבד ירד על המיקונג ואנחנו בדוגית הקטנה עטופים בפונצ'ואים נהנים מירידה דראסטית בחום המעיק של הדלתא. הכפר שלנו נמצא על אי קטן איפשהו בין טעלות הדלתא הענקית הזו, 6800 קילומטר רבוע בהם חיים 18 מליון אנשים חלקם הגדול חיים בסירות קטנות ומהן מנהלים את חייהם.
על הדרך חנינו על שפת אי קטן שהמשפחות על האי הזה מתפרנסות מכדרות נכנסנו לבית פרטי שבו בית מלאכה לייצור כדים ולבנים לבנייה עשויים מחימר. סיור קצר בבית המלאכה ואפ אפ אפ על הדוגית ואחרי שייט של עוד חצי שעה עצירה לארוחת צהריים במסעדה מקומים באחד האיים היותר גדולים. הארוחה הייתה מעולה (אין מילה טובה יותר) דג אוזן הפיל טייגר שרימפס שרימפסים קטנים שבלולים וצדפות אורז לבן בשר חזיר בתבשיל דמוי גולש מרק וכמובן, ספרינג רולס (אגרול) מייר אורז טרי עם דג פרות ים וירקות. אכלנו כמו ההוא שבא בתוך הגולש לפני שהיה בגולש. והתרווחנו במקום לעוד שעה קלה לנשום את המקום הזה שאין לי שם אחר לתת לו חוץ מגן עדן, עצי קוקוס ובננה, נהר, תעלות קטנות של מים בין הבתים גשרונים קטנים ועצי פרי טרופיים עמוסים בפרות בכל מקום.
טוני בגיע ואסף אותנו לסירה שלקחה אותנו לכפר הקטן בו נעביר את 24 השעות הקרובות (יותר לכיוון של 16 שעות). שטנו בין תעלות קטנות וגדולות במבוך ענק של פיסות אדמה קטנות וסירות עמוסות פירות טרופים בדרך אל השוק בעיר הגדולה.
אבל בדרך עצרנו שוב והפעם קצת תרבות, עלינו על החוף ומול עיניינו ניצב בית ענק שנבנה ב 1905 כל כך שונה מהנוף הסביבתי, בנוי בסגנון אירופי שנבנה ע"י הצרפתים בתקופה בה הם שלטו בווייטנאם. בבית ספגנו קצת תרבות, ישבנו סביב שולחנות גדולים עשויים עץ תיק ומולנו הופיעה חבורה של נגנים וזמרים ששיתפה אותנו ברפרטואר המקומי האופייני לדלתת המיקונג. היה נחמד והתה שקיבלנו היה נהדר.
לבסוף הגענו לכפר ירדנו מהירה והתחלנו ללכת מהמזח הקטנטן אל תוך הכפר, עברנו בדרכנו בתים פשוטים, מאוד פשוטים ואנשים חייכנים שנפנפו לבואנו והילדים נצמדו אלינו וליוו אותנו בין הבתים עד שהגענו למשפחה שלנו. הסקרנות הייתה בשיאה, ישנים על הרצפה במחצלות? יש מיטות? מקלחת בבאקט? שרותים בול פגיעה? מה נאכל? הילדים שאלו 200 שאלות ב 200 מטר הליכה ולי היתה תשובה אחת, מיד כולנו נראה ונדע.
כנסנו לחצר הבית, עצי פרי, רמבוטן וג'ק פרוט בכניסה שתי שורות של סחלבים תלויים העציצים עשויים מקליפות קוקוס ובית מעץ רחב וגדול. המשפחה קיבלה אותנו בחום והראתה לנו את החדר שלנו. החדר גדול ללא ריהוט חוץ משולחן קטן בקצה החדר ארבע מיטות יחיד מסודרות בארבע פינות החדר. אז חלק לחלק מהשאלות כבר היו תשובות אבל את אורון עניין רק דבר אחד איפה השירותים והמקלחת. חיפש בכל פינות החדר ולא מצא. יצאנו החוצה ומאחורי הבית ישנו מבנה מחולק תאים תאים של שרותים מעל כל אסלה, דוש, מקלחון. אמרתי לאורון איזה יופי אפשר לנצל את הזמן הרבה יותר טוב, הוא הסתכל עליי במבט מזלזל ואמר, אין מצב, בחיים לא!
ליד הבית הייתה רחבה גדולה מקורה אך ללא קירות עם מאווררים תלויים ומלא ערסלים. הסתכלתי על הערסלים והם הסתכלו חזרה והבנתי איך הולך להראות הערב הקרוב. חלצתי נעליים והתמסרתי לשקט ולערסל.
הילדים מצאו חבר בן גילם, הנכד של אב המשפחה והלכו לשחק איתו. כשהם חזרו גילו לנו שמעבר לגשרון הצר ללא המעקה שאני חששתי לעלות עליו יש חוות תנינים ושהם ראו תנינים ענקיים רובצים על שפת הבריכה ומשתזפים. הלכתי ראות יחד איתם ואכן חוות תנינים גדולה ורחבה עם מספר בריכות חלקן ענקיות בהן רבצו המפלצות הפרה-היסטוריות ללא תזוזה. אחרי שחווינו את חווית הגילוי המרעיש חזרתי להתערסל והילדים חזרו לשחק.
אחרי שעתיים ניגש אליי אב המשפחה ושאל, מתי אתם רוצים לאכול, עוד שעה זה מתאים? עניתי לו שכן והעברתי לו שקית של פסטה שקינונו בסופר באותו בוקר רק למקרה שלילדים לא יהיה מה לאכול. כעבור שעה האוכל החל זורם לשולחן, שרימפס קטנים מטובלים נהדר קינג שרימפ מאודים ולידם רוטב לימון פלפל שחור ומלח אורז לבן דג אוזן הפיל מרק נודלס חמוץ מתוק פרוסות בשר מוקפץ ברוטב צדפות וכמובן, פסטה לבנה לא רוטב וללא טיבול, כמו שהילדים אוהבים (איזה פיספסוס, אני חינכתי אותם כל כך גרוע) והכל מעוצב ומקושט בבובות ווייטנאמים קטנים דגים, סוחבים סלים של אורז עשויים פפאיה ומלפפון. אחרי כשלושת רבעי השעה הופיע גם הקינוח, פירות טרופיים. ניפלא!
אחרי הארוחה אלון אמר שהוא עייף התפשט ורץ למקלחת התקלח לבש פיגמה וזחל תחת הסדין. הקפתי את המיטה בקילה ומרחתי אותו בנוזל דוחה חרקים ותוך שנייה הוא נרדם אורון שחשש מהמקלחת אזר אומץ וגם הוא התקלח בזריזות ונכנס לישון. אני ומיטל נשארנו עוד קצת כדי להנות מהשקט ופרשנו למקלחת ושינה.
בוקר טוב, 06:13 אור נכנס לחדר דרך האין תריסים והעיר אותי, קמתי ויצאתי החוצה. נהנתי משקט שארך רבע שעה ואז כל המשפחה התעוררה והדליקה את הטלוויזיה (שלא ידעתי על קיומה עד לאותה עת) על הטלנובלה החביבה על המשפחה. מוסיקה דראמטית מונולוגים ודיאלוגים בוויטנאמית שכנעו אותי לצאת לטייל בכפר עד שכולם יקומו.
חצי שעה טיול וכשחזרתי כולם היו ערים וכבר שרים את המוסיקה של הטלנובלה. יצאנו החוצה לארוחת הבוקר שהיתה בסיסית אבל בכל זאת ארוחה והמשכנו לעשות את מה שעשינו בערב הקודם, כלום.
כשנכנסתי לחדר כדי להוציא את המצלמה ראיתי גוש שחור זז על הכילה של המיטה של אלון. ניגשתי והנה תחת הקילה של אלון גמל שלמה, לא גמלון קטן, גמל, גמל דו דבשתי עם הכנה למפלצת. מסתבר שאלון ישן עם גמל שלמה באורך של כ 15 ס"מ יחד במיטה כל הלילה. כנראה שבגלל זה הוא לא נעקץ מיתושים היה מי שיאכל אותם. צילמנו אותו ושחררנו אותו בחצר.
ואז הגיע טוני עם הצעה, באו לרכוב בכפר, רכיבה של קילומטר או שניים זה יהיה כיף לכם ולילדים. מיטל לא קנתה את הלוקש ואמרה צא אתה עם הילדים, אני אשאר כאן חבל שאני אפול מהאופניים בשבילים החלקלקים של הכפר. טוב, השתכנעתי, קילומטר שניים, סבבה. אורון תפס אופניים אני העמסתי את אלון על הסבל של האופניים שלי ויאללה לדרך, טוני מוביל ואנחנו אחריו. הנסיעה היתה חוויה, התפתלנו עם שבילי הכפר וחצינו גשרים לאיים הסמוכים שם רכבנו בין כפרים אחרים רק שאחרי כחצי שעה של רכיבה הבנתי שאת הקילומטר השני עברנו לפני 25 דקות. שאלתי את טוני אם זו הדרך שלו לקחת ותנו לסייגון ולחסוך רכב ונהג. הוא צחק ואמר עוד קילומטר חוזרים. כן, אחרי רכיבה של שעה וחצי כמעט, ומעל ל 14 ק"מ הגענו חזרה לאי שלנו. מבסוט עד השמיים ורטוב מזיעה עד התחתונים נכנסתי למקלחת קרה של כחצי שעה.
לקראת צהריים עזבנו את המשפחה הנחמדה וחזרנו לסירה בדרכינו לסייגון, העיר הגדולה והצפופה בווייטנאם, 10 מיליון תושבים 6 מליון קטנועים ואופנועים ובכל יום נמכרים בסוכנויות עוד 1000 קטנועים. בדרך עצרנו במה שנראה כמו אטרקציה תיירותית שכולם מגיעים אליה, בית מלאכה לייצור יין אורז, נייר אורז, טופי מקוקוס, פיצפוצי אורז. היה נחמד, הילדים אהבו את הטעימות
חזרנו לסירה והגענו למזח שם נפרדנו מטוני ועלינו לוואן שחיכה לנו
הוואן שעט במהירות מסחררת של 50 קמ"ש (במקרה הטוב) ותוך שעתיים וחצי בערך הגענו לעיר סייגון, הו צ'י מין סיטי.
התחושה הראשונית מההגעה לסייגון, הוצ'י מין סיטי, היא של רעש ולחץ, רעש באוזניים רעש בעיניים, דחוק ולחוץ וכולם ממהרים לאנשהו, מאות אופנועים מזמזמים ברעש מול העיניים ואלפי אנשים גודשים את המדרכות וכשבאלו נגמר המקום אז כולם זולגים לכביש ואז מתחילה תזמורת של צפצופי מכוניות, אוטובוסים ואופנועים שמגרשים את ההמון הזולג מהכביש חזרה אל המדרכה והריטואל הזה לא מפסיק לרגע. אין פה שקט, אחרי השלווה והרוגע ב 24 השעות האחרונות בכפר הקטן באמצע שומקום להגיע לכאן זה הקונטרסט ענק. האנשים הפשוטים היפים החקלאיים היחפים המחייכים המארחים האנשים הזרם שקוראים לך להצטרף לדרקון פרוט או רמבוטן שקטפו כרגע בחצר בכפר ופתאום פרצופים מנוכרים, אנשים מעונבים נשים בשמלות מהודקות ועקבים גבוהים, הזונות בפתחי המלונות והקבצנים בפינות הרחוב כולם ממהרים כולם רוצים כסף, בדולר תוכל לקנות מניפה וב 2 דולר כיסוי לכרית ב 4 דולר תוכל לקנות ראננר לשולחן בפינת האוכל או חולצת דריי פיט של נייקי ו 10 דולר יספיקו בדיוק ל 20 דקות של חברה נשית מלוכסנת. זוהי סייגון, הו צ'י מין סיטי. אם הו צ'י מין רק היה יודע מה קורה כאן, הוא היה נותן לאמריקאים לנצח לפני 30 שנים, הרי מה ההבדל בכלל.
עלינו למלון הפאנסי שמאנסי שלנו, מקלחת קצרה ויאללה לשוק המקומי וסיבוב הכרות בשכונה החדשה שלנו.
בערב, מסעדה מקומית נהדרת עם בירה מקומית ברווז צלוי אייל צלוי ומוסיקה חיה של השיכורים בפאב הסמוך. חזרנו למלון כדי לישון כמה שעות כי מחר אנחנו מתחילים לנוע ב 07:00 וצריך לקום ברבע לשש....
**** למי ששרד עד כאן, ראשית תודה ואני מקווה שנהנת. שנית אני מבטי מבטיח תמונות וסרטונים קצרים אבל השעה מאוחרת והעיניים נעצמות כבר לבד. בכל מילה יש לי בערך 7 שגיאות כתיב ובכל משפט 14 טעויות תחביר. אז סבלנות עוד כמה ימים אנחנו בקראבי, בדרום תאילנד. שם יהיה זמן בשפע ואז גם יהיו תמונות.
אז תודה על שקראתם ונתראה בפוסט הבא.
בוקר טוב קונ-טו ושוב אנחנו מוצאים את עצמנו מגולחצים אחרי ארוחת בוקר עם המזוודות בלובי בשעה 07:00. עייפים עד כדי פיהוק קולנו ומדבק עלינו אל הוואן שלקח אותנו בערך עד קצה הרחוב שם עלינו לסירה שלקחה אותנו לסיבוב בשוק הצף המקומי. שייט של 40 דקות הביא אותנו לקצה השוק ואז נגלה לעינינו שוק צף קטן ואפור ומיד התחלתי לתור אחרי פריים מעניין היו כאלו טובים והיו כאלו פחות טובים אבל אחרי 10 דקות של שייט איטי הסתיים לו השוק. הרגשתי שלא מיציתי וביקשתי מסון המדריך שיבקש מהמשיט שיעשה סיבוב נוסף בשוק. הוא אמר שהוא לא יכול כיוון שאלו הכללים של החברה שמעסיקה אותו וגרו מכך אלו חוקי האיגוד. התחלנו לחזור על עקבותינו מחוץ למתחם השוק ובאמת הרגשתי שאני חייב לעשות את זה שוב, הגעתי עד לכאן ואני לא אמצה אז הפעם אני פניתי אל הנהג עם 10 דולר ביד. המשיט לא חשב פעמיים לקח את הכסף והפנה את הסירה לכיוון הנכון, עוד סיבוב בשוק. אין איגוד אין חוקים ותקנות הירוק שולט גם במדינות בהן האדום מתנופף בגאווה בכל מקום שיש רוח שתנופף אותו. בדיעבד הסיבוב הנוסף היה מיותר ולא תפסתי משהו מעבר לפריימים שכבר היו לי בסל. אבל לא נורא, נהננו מהשייט ותוך 40 דקות נוספות כבר היינו בוואן בדרכנו אל החלק בטיול שהכי הרתיע את הילדים, אירוח בכפר ולינה אצל משפחה פשוטה.
חצי שעה נסיעה בוואן המפואר שלנו והגענו למזח שם הצטרף אלינו טוני, מדריך מקומי מבוגר שאחראי על החלק הזה בטיול. ספירת מלאי, נהג בוואן שמחכה לנו, סון מדריך, טוני מדריך ונהג סירה צמוד, אני חושב שאנחנו מפרנסים פה חצי מהדלתא וזה עוד לפני המשפחה שמארחת אותנו, אבל מה זה משנה אנחנו כבר כאן.
טוני לקח פיקוד ובאנגלית משובחת לקח פיקוד. מאוחר יותר התברר שהאנגלית שלו הגיעה מ 10 שנות שרות עבור הצבא הדום ווייטנאמי וצבא ארצות הברית בין השנים 1965 ל 1975 באותה מלחמה מפורסמת נגד צפון ווייטנאם והוויטקום.
גשם כבד ירד על המיקונג ואנחנו בדוגית הקטנה עטופים בפונצ'ואים נהנים מירידה דראסטית בחום המעיק של הדלתא. הכפר שלנו נמצא על אי קטן איפשהו בין טעלות הדלתא הענקית הזו, 6800 קילומטר רבוע בהם חיים 18 מליון אנשים חלקם הגדול חיים בסירות קטנות ומהן מנהלים את חייהם.
על הדרך חנינו על שפת אי קטן שהמשפחות על האי הזה מתפרנסות מכדרות נכנסנו לבית פרטי שבו בית מלאכה לייצור כדים ולבנים לבנייה עשויים מחימר. סיור קצר בבית המלאכה ואפ אפ אפ על הדוגית ואחרי שייט של עוד חצי שעה עצירה לארוחת צהריים במסעדה מקומים באחד האיים היותר גדולים. הארוחה הייתה מעולה (אין מילה טובה יותר) דג אוזן הפיל טייגר שרימפס שרימפסים קטנים שבלולים וצדפות אורז לבן בשר חזיר בתבשיל דמוי גולש מרק וכמובן, ספרינג רולס (אגרול) מייר אורז טרי עם דג פרות ים וירקות. אכלנו כמו ההוא שבא בתוך הגולש לפני שהיה בגולש. והתרווחנו במקום לעוד שעה קלה לנשום את המקום הזה שאין לי שם אחר לתת לו חוץ מגן עדן, עצי קוקוס ובננה, נהר, תעלות קטנות של מים בין הבתים גשרונים קטנים ועצי פרי טרופיים עמוסים בפרות בכל מקום.
טוני בגיע ואסף אותנו לסירה שלקחה אותנו לכפר הקטן בו נעביר את 24 השעות הקרובות (יותר לכיוון של 16 שעות). שטנו בין תעלות קטנות וגדולות במבוך ענק של פיסות אדמה קטנות וסירות עמוסות פירות טרופים בדרך אל השוק בעיר הגדולה.
אבל בדרך עצרנו שוב והפעם קצת תרבות, עלינו על החוף ומול עיניינו ניצב בית ענק שנבנה ב 1905 כל כך שונה מהנוף הסביבתי, בנוי בסגנון אירופי שנבנה ע"י הצרפתים בתקופה בה הם שלטו בווייטנאם. בבית ספגנו קצת תרבות, ישבנו סביב שולחנות גדולים עשויים עץ תיק ומולנו הופיעה חבורה של נגנים וזמרים ששיתפה אותנו ברפרטואר המקומי האופייני לדלתת המיקונג. היה נחמד והתה שקיבלנו היה נהדר.
לבסוף הגענו לכפר ירדנו מהירה והתחלנו ללכת מהמזח הקטנטן אל תוך הכפר, עברנו בדרכנו בתים פשוטים, מאוד פשוטים ואנשים חייכנים שנפנפו לבואנו והילדים נצמדו אלינו וליוו אותנו בין הבתים עד שהגענו למשפחה שלנו. הסקרנות הייתה בשיאה, ישנים על הרצפה במחצלות? יש מיטות? מקלחת בבאקט? שרותים בול פגיעה? מה נאכל? הילדים שאלו 200 שאלות ב 200 מטר הליכה ולי היתה תשובה אחת, מיד כולנו נראה ונדע.
כנסנו לחצר הבית, עצי פרי, רמבוטן וג'ק פרוט בכניסה שתי שורות של סחלבים תלויים העציצים עשויים מקליפות קוקוס ובית מעץ רחב וגדול. המשפחה קיבלה אותנו בחום והראתה לנו את החדר שלנו. החדר גדול ללא ריהוט חוץ משולחן קטן בקצה החדר ארבע מיטות יחיד מסודרות בארבע פינות החדר. אז חלק לחלק מהשאלות כבר היו תשובות אבל את אורון עניין רק דבר אחד איפה השירותים והמקלחת. חיפש בכל פינות החדר ולא מצא. יצאנו החוצה ומאחורי הבית ישנו מבנה מחולק תאים תאים של שרותים מעל כל אסלה, דוש, מקלחון. אמרתי לאורון איזה יופי אפשר לנצל את הזמן הרבה יותר טוב, הוא הסתכל עליי במבט מזלזל ואמר, אין מצב, בחיים לא!
ליד הבית הייתה רחבה גדולה מקורה אך ללא קירות עם מאווררים תלויים ומלא ערסלים. הסתכלתי על הערסלים והם הסתכלו חזרה והבנתי איך הולך להראות הערב הקרוב. חלצתי נעליים והתמסרתי לשקט ולערסל.
הילדים מצאו חבר בן גילם, הנכד של אב המשפחה והלכו לשחק איתו. כשהם חזרו גילו לנו שמעבר לגשרון הצר ללא המעקה שאני חששתי לעלות עליו יש חוות תנינים ושהם ראו תנינים ענקיים רובצים על שפת הבריכה ומשתזפים. הלכתי ראות יחד איתם ואכן חוות תנינים גדולה ורחבה עם מספר בריכות חלקן ענקיות בהן רבצו המפלצות הפרה-היסטוריות ללא תזוזה. אחרי שחווינו את חווית הגילוי המרעיש חזרתי להתערסל והילדים חזרו לשחק.
אחרי שעתיים ניגש אליי אב המשפחה ושאל, מתי אתם רוצים לאכול, עוד שעה זה מתאים? עניתי לו שכן והעברתי לו שקית של פסטה שקינונו בסופר באותו בוקר רק למקרה שלילדים לא יהיה מה לאכול. כעבור שעה האוכל החל זורם לשולחן, שרימפס קטנים מטובלים נהדר קינג שרימפ מאודים ולידם רוטב לימון פלפל שחור ומלח אורז לבן דג אוזן הפיל מרק נודלס חמוץ מתוק פרוסות בשר מוקפץ ברוטב צדפות וכמובן, פסטה לבנה לא רוטב וללא טיבול, כמו שהילדים אוהבים (איזה פיספסוס, אני חינכתי אותם כל כך גרוע) והכל מעוצב ומקושט בבובות ווייטנאמים קטנים דגים, סוחבים סלים של אורז עשויים פפאיה ומלפפון. אחרי כשלושת רבעי השעה הופיע גם הקינוח, פירות טרופיים. ניפלא!
אחרי הארוחה אלון אמר שהוא עייף התפשט ורץ למקלחת התקלח לבש פיגמה וזחל תחת הסדין. הקפתי את המיטה בקילה ומרחתי אותו בנוזל דוחה חרקים ותוך שנייה הוא נרדם אורון שחשש מהמקלחת אזר אומץ וגם הוא התקלח בזריזות ונכנס לישון. אני ומיטל נשארנו עוד קצת כדי להנות מהשקט ופרשנו למקלחת ושינה.
בוקר טוב, 06:13 אור נכנס לחדר דרך האין תריסים והעיר אותי, קמתי ויצאתי החוצה. נהנתי משקט שארך רבע שעה ואז כל המשפחה התעוררה והדליקה את הטלוויזיה (שלא ידעתי על קיומה עד לאותה עת) על הטלנובלה החביבה על המשפחה. מוסיקה דראמטית מונולוגים ודיאלוגים בוויטנאמית שכנעו אותי לצאת לטייל בכפר עד שכולם יקומו.
חצי שעה טיול וכשחזרתי כולם היו ערים וכבר שרים את המוסיקה של הטלנובלה. יצאנו החוצה לארוחת הבוקר שהיתה בסיסית אבל בכל זאת ארוחה והמשכנו לעשות את מה שעשינו בערב הקודם, כלום.
כשנכנסתי לחדר כדי להוציא את המצלמה ראיתי גוש שחור זז על הכילה של המיטה של אלון. ניגשתי והנה תחת הקילה של אלון גמל שלמה, לא גמלון קטן, גמל, גמל דו דבשתי עם הכנה למפלצת. מסתבר שאלון ישן עם גמל שלמה באורך של כ 15 ס"מ יחד במיטה כל הלילה. כנראה שבגלל זה הוא לא נעקץ מיתושים היה מי שיאכל אותם. צילמנו אותו ושחררנו אותו בחצר.
ואז הגיע טוני עם הצעה, באו לרכוב בכפר, רכיבה של קילומטר או שניים זה יהיה כיף לכם ולילדים. מיטל לא קנתה את הלוקש ואמרה צא אתה עם הילדים, אני אשאר כאן חבל שאני אפול מהאופניים בשבילים החלקלקים של הכפר. טוב, השתכנעתי, קילומטר שניים, סבבה. אורון תפס אופניים אני העמסתי את אלון על הסבל של האופניים שלי ויאללה לדרך, טוני מוביל ואנחנו אחריו. הנסיעה היתה חוויה, התפתלנו עם שבילי הכפר וחצינו גשרים לאיים הסמוכים שם רכבנו בין כפרים אחרים רק שאחרי כחצי שעה של רכיבה הבנתי שאת הקילומטר השני עברנו לפני 25 דקות. שאלתי את טוני אם זו הדרך שלו לקחת ותנו לסייגון ולחסוך רכב ונהג. הוא צחק ואמר עוד קילומטר חוזרים. כן, אחרי רכיבה של שעה וחצי כמעט, ומעל ל 14 ק"מ הגענו חזרה לאי שלנו. מבסוט עד השמיים ורטוב מזיעה עד התחתונים נכנסתי למקלחת קרה של כחצי שעה.
לקראת צהריים עזבנו את המשפחה הנחמדה וחזרנו לסירה בדרכינו לסייגון, העיר הגדולה והצפופה בווייטנאם, 10 מיליון תושבים 6 מליון קטנועים ואופנועים ובכל יום נמכרים בסוכנויות עוד 1000 קטנועים. בדרך עצרנו במה שנראה כמו אטרקציה תיירותית שכולם מגיעים אליה, בית מלאכה לייצור יין אורז, נייר אורז, טופי מקוקוס, פיצפוצי אורז. היה נחמד, הילדים אהבו את הטעימות
חזרנו לסירה והגענו למזח שם נפרדנו מטוני ועלינו לוואן שחיכה לנו
הוואן שעט במהירות מסחררת של 50 קמ"ש (במקרה הטוב) ותוך שעתיים וחצי בערך הגענו לעיר סייגון, הו צ'י מין סיטי.
התחושה הראשונית מההגעה לסייגון, הוצ'י מין סיטי, היא של רעש ולחץ, רעש באוזניים רעש בעיניים, דחוק ולחוץ וכולם ממהרים לאנשהו, מאות אופנועים מזמזמים ברעש מול העיניים ואלפי אנשים גודשים את המדרכות וכשבאלו נגמר המקום אז כולם זולגים לכביש ואז מתחילה תזמורת של צפצופי מכוניות, אוטובוסים ואופנועים שמגרשים את ההמון הזולג מהכביש חזרה אל המדרכה והריטואל הזה לא מפסיק לרגע. אין פה שקט, אחרי השלווה והרוגע ב 24 השעות האחרונות בכפר הקטן באמצע שומקום להגיע לכאן זה הקונטרסט ענק. האנשים הפשוטים היפים החקלאיים היחפים המחייכים המארחים האנשים הזרם שקוראים לך להצטרף לדרקון פרוט או רמבוטן שקטפו כרגע בחצר בכפר ופתאום פרצופים מנוכרים, אנשים מעונבים נשים בשמלות מהודקות ועקבים גבוהים, הזונות בפתחי המלונות והקבצנים בפינות הרחוב כולם ממהרים כולם רוצים כסף, בדולר תוכל לקנות מניפה וב 2 דולר כיסוי לכרית ב 4 דולר תוכל לקנות ראננר לשולחן בפינת האוכל או חולצת דריי פיט של נייקי ו 10 דולר יספיקו בדיוק ל 20 דקות של חברה נשית מלוכסנת. זוהי סייגון, הו צ'י מין סיטי. אם הו צ'י מין רק היה יודע מה קורה כאן, הוא היה נותן לאמריקאים לנצח לפני 30 שנים, הרי מה ההבדל בכלל.
עלינו למלון הפאנסי שמאנסי שלנו, מקלחת קצרה ויאללה לשוק המקומי וסיבוב הכרות בשכונה החדשה שלנו.
בערב, מסעדה מקומית נהדרת עם בירה מקומית ברווז צלוי אייל צלוי ומוסיקה חיה של השיכורים בפאב הסמוך. חזרנו למלון כדי לישון כמה שעות כי מחר אנחנו מתחילים לנוע ב 07:00 וצריך לקום ברבע לשש....
**** למי ששרד עד כאן, ראשית תודה ואני מקווה שנהנת. שנית אני מבטי מבטיח תמונות וסרטונים קצרים אבל השעה מאוחרת והעיניים נעצמות כבר לבד. בכל מילה יש לי בערך 7 שגיאות כתיב ובכל משפט 14 טעויות תחביר. אז סבלנות עוד כמה ימים אנחנו בקראבי, בדרום תאילנד. שם יהיה זמן בשפע ואז גם יהיו תמונות.
אז תודה על שקראתם ונתראה בפוסט הבא.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה