יום רביעי, 31 ביולי 2013

בטאמבונג עיר בהפסקה

טוב אז מה יש לעשות בבטאמבוג, בקיצור, כלום. אז מה בכל זאת עשינו שם

קמנו מוקדם בבוקר כדי לנסוע למחנה האימונים של הקרקס המקומי. הקרקס המקומי זה בעצם בית ספר לילדים מקומיים חלקם נכים, חלקם יתומים ורובם סתם ילדים למשפחות עניות בבטאמבונג שמתקבצים לבית ספר גדול שמלמד אומנות ויזואלית, ציור ופיסול, מוסיקה, מקומית מסורתית וארופאית קלאסית, והתעמלות קרקע וקרקס כל זה בנוסף ללימודים רגילים בבית ספר ציבורי שנמצא במקום. בית הספר ממומן ע"י צרפת והאיחוד האירופי כחלק מאחריות צרפת לגורלה של קמבודיה אחרי יציאת צרפת ב 1953 והעצמאות המפוקפקת של המדינה הנכשלת הזו.








אז נסענו 20 דקות רק כדי להגיע ולגלות שבגלל שאתמול היו בחירות אז אין אף אחד היום שם. לא משש ברור העניין אבל מיסטר פאו הבטיח שמחר נחזור לכאן וכולם יהיו. טוב אז המשכנו לנסוע לראות כיצד מייצרים נייר אורז המשמש לאגרול הלא הם הספרינג רול המקומיים. הגענו לבית פרטי בן שתי קומות של משפחה השוכן באחד מהכפרים סביב העיר. העסק המשפחתי הוא ייצור עלי נייר האורז וכל העניין גרם לי לחשוב פעמיים לפני שאני מזמין אגרול. הם קונים אורז שבור סוג ג' (ואני עדין) משרים אותו במים וגורסים אותו עם המים לבלילה דלוחה את הבלילה הם יוצקים בשכבה עדינה ודקה על בד צהוב משימוש ומלכלוך שמתוח על סיר שבו מים רותחים. אחרי חצי דקה מרימים את הבצק שאודה ממנו המים ומניחים על רשת במבוק (מזוהמת) להתייבש בשמש ובאבק בחצר. מיותר לציין כי כל התהליך נעשה במטבח של משפחה שנמצא מתחת לקומה הראשונה של הבית על הארץ ללא ריצוף או כל חיפוי ששמור על ניקיון או אפילו סתם רחוק מלכלוך. האבא ששם לייבוש את הדפים מזיע כמו קמבודי בחולצה המטונפת ומטפטף על הבצק היבש למחצה והאמא מגרדת עקיצת יתוש ברגל ומיד מתפנה לצקת עוד קצת מהבלילה על הבד. קיצור ויזואל לכל החיים.

עזבנו את "המפעל" לייצור נייר אורז והמשכנו "למפעל" דומה לייצור סטיקי רייס (אורז דביק) בתוך במבוק מפאת כבוד הקוראים אני אחסוך את התיאור של "המפעל" הזה.



ואז הגיע ההיילייט של היום, שוק הדגים וייצור משחת דגים. נסענו עוד עשרים דקות לנקודה בה ירדנו מהסירה אתמול והתחלנו לטייל בשוק הדגים. זה פשוט גיהנום, הריח החריף של שאריות הדגים שנרקבות בחום המהביל לקמבודיה היה קשה. אלון החליט להישאר ברכב עם הנהג ואנחנו יצאנו לראות את תהליך הייצור, אם אפשר לקרוא לזה ייצור. אחרי 10 דקות של הסברים תוך שיטוט בשוק שמתי לב שהריח כבל לא מציק לי, אני מטייל בין הדוכנים וה"מפעלים" הקטנים בהם ממליחים את הדגים ומערבבים בכל מיני עיסות ומצלם בלי להשתנק בכל נשימה אבל גם לכיף הקולינרי הזה היה סוף ואז עמדה בפנינו החלטה, האם להמשיך למקדש מקומי או לחזור לחדר לשעתיים ואז כשהחום הנורא ירגע קצת לטפס לבורות ההריגה של החמר רוז בהרים ולצפות בעוד מערת עטלפים בשקיעה. הילדים שדי נמאס להם מכל המקדשים החליטו, קצת טבע ואחרי רבע שעה הם כבר היו בבריכה במלון לשכשוך צהריים. השעתיים חיש מהר עברו להם ואנחנו אחרי מקלחת מדונדשים ומריחים נהדר יוצאים להר.












בדרכנו להר עצרנו בתחנת רכבת ישנה הסמוכה לקו הרכבת מפנום פן לבאטמבונג. קו הרכבת אינו פעיל כבר 8 שנים וכשהיה פעיל לקח לרכבת 15 שעות לעבור 223 ק"מ אז אולי באמת עדיף שכך. כאן חיכתה לנו אטרקציה משעשעת, קרון רכבת עשוי משטח במבוק ומנוע של מכסחת דשא ומסלול של 17 ק"מ על המסילה הישנה (והעקומה) בין שדות האורז עד לכפר קטן בקצה השני של הקו. בדרך הגיעה מולנו רכבת במבוק אחרת החוזרת מהכפר וכיוון שיש רק פס אחד לא ניתן לעבור יחד ובמיוחד לא לכיוונים מנוגדים אז עצרנו ואז זה קרה, ירדנו מהקרון ותוך 15 שניות הקרון שלנו פורק כדי שהרכבת השנייה תעבור ותוך 15 שניות הורכב חזרה כדי שנמשיך בדרכנו כך 3 או 4 פעמים במהלך הנסיעה. הילדים אהבו.















חזרנו לוואן ואחרי כשעה נסיעה הגענו להר, יותר כמו גבעה תלולה שעל הדופן מערה ענקית שלפי מיסטר פאו מכילה 20 מליון עטלפי חרקים אבל לפני העטלפים, טיפוס להר. שכרנו שני טוסטוסים (4$ ליחידה) ועלינו להר. על ההר מסלול הליכה קצר בין מקדש לסטופה (קבר בו מניחים את אפר הנפטר אחרי ששורפים את גופתו) הגענו למערה ששם הקמר רוז רצחו 20,000 קמבודים חפים מפשע פשוט ע"י הרעבה ועינויים ואם זה לא עזר אז פשוט דחפו אותם אל פתח המערה כלפי מטה והחבטה בנפילה עשתה את שאר העבודה. במקום מקדש, גל עד ואיך לא שלדים, גולגלות ועצמות מוצגים לראווה בחלון בקצה המערה. אם הבוקר לא הרס לי את התיאבון חלון הראווה הזה חיסל אותו סופית.




עלינו על הטוסטוסים וירדנו מההר חזרה אל נקודת היציאה, החזרנו את הקטנועים וצפינו במטס העטלפים שמצידם טפטפו עלינו את מה שעטלפים בדרך כלל מטפטפים תוך כדי תעופה.





חזרנו עיר ונפרדנו מהמדריך והנהג בכניסה לבית הספר לאומנויות וקרקס שהיה ריק בבוקר ונכנסנו לראות את מופע הקרקס. מחיר הכניסה מופקע, 10$ למבוגר 5$ לילד אבל זה הולך למטרה טובה, מימון בית הספר. נכנסנו התישבנו בספסלים של אוהל הקרקס ואני הייתי כל כך אופטימי שאפילו החזקתי את המצלמה ביד, רמז קטן לבאות, המצלמה חזרה לתיק 5 דקות אחרי תחילת המופע. ההופעה התחילה בחושך מוחלט ומסיקה דרמטית וכשהמוסיקה נחלשה באה צעקה של כל השחקנים יחד שהבהילה את כל הקהל כולל אירי אחד שישב בקהל שהגיב מיד בקללה עסיסית שגרמה לכל הקהל לפרוץ בצחוק מתגלגל. אחרי שההופעה התחילה מילאו את כל החללים והמקומות בספסלים כולל את הרצפה לפני הבמה מלא מלא ילדים מקומיים שבאו לצפות בגיבורים המקומיים שלהם. ההופעה היתה ברמה של הצגת בית ספר עם מעט אקרובטיקה ברמה מאוד נמוכה או בקיצור, ראיתי כבר קרקס יותר טוב שלא לדבר על הצגות.

בתום המופע תפסנו תוקתוק למרכז העיר הישנה לחלוטין (ממש עיר רפאים) למסעדה שהומלצה ע"י המדריך שנקראת גאקו. אוכל אירופאי עם נטייה למקסיקני. היה מעולה. כולם אכלו וכולם נהנו בפעם הראשונה בקמבודיה. יצאנו שבעים עד כדי, "למה אני חי" ותפסנו תוקתוק למלון. מקלחת טובה ושינה טובה לקראת מחר.



למחרת בבוקר התעוררנו, ארוחת בוקר ואפ אפ על הוואן כי הילדים ובמיוחד אלון ביקש לראות את בית הספר לקרקס שראינו יום קודם. נסענו והילדים התנסו פה ושם בכל הנגינה המסורתיים ושאר הדברים במקום. היה נחמד אבל לא משהו לכתוב עליו הביתה.

מהקרקס יצאנו לנסיעה הארוכה לפנום פן. לא כל כך ארוכה אבל שעושים אותה על הכבישים של קמבודיה זה לוקח שעות. בדרך עשינו עצירה ב"מפעל" לכדרות בכפר של כדרים, ארוחת צהריים במסעדה מקומית שהפעם הפתיעה לטובה עם מנה מקומית בשם, לוקלאק שהיה טוב. מעט לפני ההגעה לפנום פן עצרנו בבירה הקודמת של קמבודיה מתקופת האמפריה הקמרית 9-14 לספירה הלא היא אודונג. שם שוב טיילנו בין מקדשים לסוטופות ואפילו פגשנו את הכינים של בודהה. הכינים של בודהה הוא כינוי לחרקים דמויי קרציות שחורות ענקיות שיוצאות מהסדקים והנקיקים בקירות המקדשים העתיקים כאשר יורד גשם וירד גשם. הכמויות של הכינים שיש לבודהה זה באמת משהו לספר בבית.
על ההר מיסטר פאו שיתף אותנו מדוע נבחר המקום להיות קדוש והפרך במרוצת הימים לבירת קמר. אם כן, לפני אלפי שנים חיו על ההר הזה נזירים. הנזירים בוחרים לגור על הרים מפני שלפי הבודהיזם הר שקול לגן עדן כי הוא נישא מעל האדמה (אגב, לפי האנלוגיה הזו, ים המלח זה תחתית הגיהנום) ובכל אופן לאחד הנזירים היה כלב. הנזיר אהב את הכלב בגלל שהכלב היה חכם וטוב. כעבור שנים מת הכלב והנזיר קבר אותו ליד אחד העצים ביער שעל ההר. רצה בודהה ונשמתו של הכלב התגלגלה לגופו של מלך סין לעתיד שנולד למשפחת המלוכה. כאשר הומלך המלך הוא החל סובל כאבי ראש איומים וכל התרופות והטיפולים שקיבל לא עזרו עד שקרא למגדת העתידות (קוסמת) ושאל אותה מדוע הוא סובל מכאבי ראש והיא ענתה שבגלגול הקודם הוא היה כלב וכרגע הגוף של הכלב קבור תחת עז ושורש של העץ מפלח את ראשו של הכלב הקבור המלך הורה לאנשיו ללכת עם מגדת העתידות לאותו מקום בו לטענתה קבור הכלב כשהם הגיעו אל ההר שאלו  סביב אודות כלב שקבור והאח הצעיר של הנזיר הוביל אותם אם הקבר של הכלב הם חפרו וכמובן מצאו את שלד הכלב ושורש מפלח את ראשו. כרתו את השורש והוציאו מראשו של הכלב ומיד באותו רגע חלף כאב הראש של מלך סין.

הסיפור הזה מסופר מאב לבן בשינויים מינוריים אבל המקום קדוש גם לסינים שמאמינים בסיפור הזה ומגיעים למקום הזה לסגוד.

ועל הסיפור הזה דני סנדרסון כבר כתב השיר, "פה קבור הכלב" שלא יכולנו לעצור את עצמנו ופשוט פצחנו בשיר מיד אחרי הסיפור בואך פסגת ההר. ותמיד כשכואב לכם הראש תמיד תחשבו איפה הגלגול הקודם שלכם ומה תקוע לו בראש.

זהו, עזבנו את באטמבונג והגענו לבירה, פנום פן. מחר טיול מודרך בעיר, מוזיאון אומנות קמר, כלא הקמר רוז, זיכרון לשואת קמבודיה ועוד שטויות שתיירים עושים.

*** בקרוב אוסיף ל]וסט זה עוד תמונות וסרטון קצר

תגובה 1:

  1. סיפור על המלך הסיני באמת מעורר מחשבה. אולי בגלל זה הדתיים לא הסכימו שכביש 6 יסלל איפה שנמצאו שלדי אדם. מי יודע איזה כאב ראש זה אלפי מכוניות שחולפות מעליך כל יום כל היום...

    השבמחק